עד שכריסו מתבקעת / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה בסוגייתנו מביאה שני מקרים - 'מי שלקה ושנה מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ'. הבבלי מפרש את הלוקה ושונה בחייבי כריתות, מי שעבר עבירה עליה הוא חייב כרת והתרו בו למלקות ואף על פי כן עבר ושנה שוב את אותה העבירה, מכניסין אותו לכיפה (היא בית-הכלא). המקרה השני, על פי הבבלי, הוא מי שהרג אך אי אפשר להפלילו בבי"ד שכן העדות לא היתה מסודרת לפי הכללים הדרושים.
מהו ההבדל בין העונשים? בישעיהו פרק ל' מנבא הנביא, בין שאר פרטי נבואת הנחמה, 'ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך'. רד"ק מפרש את הו' כו"ו ההיפוך ועל כן - על אף שעד עתה שנתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ, מעתה לא ימנע ממכם מטר. אם כן 'לחם צר ומים לחץ' הוא מאכל ומשקה שניתנים בשעת הדחק, כשהרצון הוא לדחוק את הניזון ולא להרגו. ואילו הלוקה ושונה 'מאיכלין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת'.
א"כ מי שלקה ושנה עונשו מוות, מעין גזירת מוות עקיפה שלא דרך בית דין הכוללת גם יסורים מלבד מוות, ואילו עונשו של הרוצח שלא בהתראה כליאה בלבד. זהו מצב משונה ואולי משום כך פותר רב ששת את הבעייה בהאחדה של שני המקרים 'אמר רב ששת, אידי ואידי נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו, והדר מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת'.
על פי רב ששת, מאכילין אותו את לחם הדוחק הזה 'עד שיוקטן מעיינו'. מה פירוש? בשמות רבה כ"ד נאמר 'ר' תחליפא דקיסרין בשם ר' פילא אומר, בא וראה כמה נסים עושה הקב"ה עם האדם והוא אינו יודע, שאילולי היה אוכל פת כשהיא חיה היתה יורדת בתוך מעיו ומשרטת אותו, אלא ברא הקב"ה מעיין בתוך גרגרתו שהוא מוריד את הפת בשלום'. אם היה אדם אוכל פת יבשה היה הדבר שורט את גרונו, המעיין הוא בלוטות הרוק המרכך את הלחם ומאפשר לו לרדת אל מערכת העיכול ללא הפרעה. מטרת אכילת ה'לחם צר ומים לחץ' אצל רב ששת היא לייבש את בלוטות הרוק, אז לא יוכל לאכול דבר מלבד שעורים, אולי משום 'דשיעי' – שהן חלקות (פסחים מ.) וממילא השעורים לא תתעכלנה כמו שצריך, הבטן תתמלא ותיבקע והיושב בכיפה ימות.
אך פתרון זה יוצר כמה בעיות. א. השוואה קשה בין מי שהורג בלא התראה, הסובל ייסורים ומוות, לבין מי שהורג בהתראה. ב. הפרקטיקה משונה, מדוע תהרוגנה השעורים את בעל המעיין המיובש? ובעיקר ג. עיקר ההשוואה בין שני המקרים הוא בצורך לשלוט עליהם להבא, כלומר, הושבתם בכיפה. לכן אציע, בעקבות הערה של הגר"ש ליברמן, את הפתרון הבא.
את הנידון מכניסים לכיפה, ממעטים את מעיינו ונותנים לו שעורים, שהם מאכל זול, בשפע. יתכן שמדובר בדייסת שעורים או בשעורים לתותות הנוחות לעיכול למי שנצטמק מעיינו, שכן המטרה איננה להרגו אלא להאכילו בזול. המילים 'עד שכריסו מתבקעת' הן מליצה המורה שנותנים לו כמה שירצה, מעין מה שנאמר בבבלי ע"ז כז. 'מל והולך [לשום הר גריזים] עד שתצא נשמתו' וודאי שהכוונה איננה שתצא נשמתו משום המילה, אלא ימול כמה שמתחשק לו. ומליצה כזו נמצאת גם במאירי סנהדרין ספ"ב 'וישתה עד שתבקע נפשו, ואין לנו', כלומר – ולא אכפת לנו. אם כן פתרונו של רב ששת הוא פתרון כיצד לחסוך בדמי אחזקת האסירים המזיקים לחברה כדי לאפשר את החזקתם זמן רב, ולא כיצד להרגם בעקיפין.
