שינה משום כבוד רב / רפי זברגר

מגילה י ע''א

הקדמה

המשנה המתחילה בשלהי הדף הקודם ומסתיימת בתחילת הדף שלנו ממשיכה במשניות של ''אין בין'' המשווה בין שני נושאים שונים, במשנתנו משווים בין משכן שילה לבית המקדש בירושלים. משכן שילה עמד על תילו שלש מאות שישים ותשע שנים, ולאחר מכן המשכן עבר לנוב וגבעון למשך חמישים ושבע שנה עד לבניית בית המקדש הראשון בידי שלמה המלך.
אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה.
קדשים קלים הינם קרבנות שלמים אשר בשרם נאכל לבעלים בירושלים. מעשר שני, אדם מפריש עשירית מיבולו, לאחר שהפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר ומעלה את הפירות לירושלים ואוכלם שם.
במקום אכילת בשר השלמים ופירות מעשר שני יש הבדל בין זמן היות המשכן בשילה ובין הזמן שהיה בית מקדש בירושלים. בזמן משכן שילה מותר לאכול בשילה ובכל המקומות סביבה שניתן לראות משם את שילה, ובזמן בית המקדש מותר לאכול רק בתחומי העיר ירושלים.
וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים.
באכילת קודשי קודשים (קרבנות חטאת עולה ואשם) אין הבדל בין זמן היות המשכן בשילה לזמן בית המקדש, בשני המקומות נאכל הבשר רק בעזרה אשר בהר הבית (לפנים מן הקלעים).
קדושת שילה יש אחריה היתר. וקדושת ירושלים אין אחריה היתר.
היה היתר להקריב על הבמות בכל מקום מחוץ למשכן עד אשר הגיעו ''אל המנוחה ואל הנחלה'', כאשר מנוחה זו שילה (הסתיים כיבוש הארץ והשבטים ''נחו'' במקומם) ונחלה זה בית המקדש בירושלים. אומרת המשנה כי לאחר שהמשכן עבר משילה ולפני שנבנה בית המקדש, חזר היתר הבמות, באותם חמישים ושבע השנים שהמשכן היה בנוב וגבעון. אך לאחר שנבנה בית המקדש לא היה יותר היתר להקריב בבמות. אף לאחר חורבן בית המקדש (הראשון והשני) אין יותר היתר להקריב קרבנות בבמות יחיד.
 

הנושא

ננלמד את תחילת הגמרא המתייחסת להקרבה בבמות בתקופות מאוחרות יותר (בית המקדש השני).
אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה.
רבי יצחק העיד כי שמע מרבותיו שאמרו כי הקריבו קרבנות לאחר חורבן בית המקדש השני בבית חוניו. חוניו חלק עם שמעי אחיו לאחר מות אביהם, שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, ולכן ירד חוניו למצרים והקים שם מזבח כדי להקריב שם קרבנות.
קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא,
ישנה מחלוקת תנאים האם קורבנותיו של חוניו הוקרבו לשם ה' או לשם עבודה זרה. אומרת הגמרא כי רבי יצחק התיר להקריב קרבנות בבית חוניו הוא סבר שקורבנותיו של חוניו היו לשם ה', כי אם המקום היה בית עבודה זרה, לא היה ניתן להקריב שם קרבנות לה'.
וקא סבר: קדושה ראשונה - קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב (דברים י''ב, ט'): כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר - אף נחלה יש אחריה היתר.
בית חוניו היה מקום במה. המתירים להקריב שם קורבנות לאחר חורבן בית המקדש, מתבססים על מספר הנחות:
1. קדושה ראשונה אשר קידש שלמה את מקום המקדש (וגם עזרא בימי בית שני) היתה קדושה רק למשך הזמן בו עמד בית המקדש על תילו. לאחר החורבן (בשני הבתים) קדושת בית המקדש פקעה.
2. יש לימוד והיקש בין תקופת שילה (מנוחה) לתקופת בית המקדש (נחלה). וכמו שלמדנו במשנתנו, כי לאחר חרבן שילה חזר היתר הבמות (כיוון שפקעה הקדושה משילה), כך גם לאחר חרבן בית המקדש חזר היתר הבמות (כיוון שכאמור פקעה הקדושה, לדעה זו).
שתי הנחות אלו הביאו את רבי יצחק למסקנה כי מותר להקריב קרבנות בבית חוניו לאחר חרבן בית המקדש (גם בית המקדש השני), כיוון שכאמור חזר היתר הבמות.
אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא.
שאלו תלמידיו את רבי יצחק רבם האם אמר מימרא זו בשם רבותיו, והוא ענה שלא אמר זאת.
אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה.
רבא שמע זאת, ונשבע ואמר כי הוא שמע זאת מפי רבי יצחק ולמד זאת ממנו.
ומאי טעמא קא הדר ביה? - משום קשיא דרב מרי.
מבינה הגמרא כי רבי יצחק חזר בו מדבריו, ומסבירה כי סיבת החזרה מדבריו הקודמים היא קושיית רב מרי המפורטת מיד בגמרא:
דמותיב רב מרי: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר. ועוד תנן: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה לנחלה
רב מרי הקשה על רבי יצחק משתי משניות הקובעות מפורשות ההיפך. גם המשנה שלנו קבעה שלאחר בית המקדש אין יותר היתר במות, וגם המשנה בזבחים (קי''ב:) פסקה שלאחר ''נחלה'' שהייתה בירושלים אין היתר הבמות.
   

מהו המסר

כשלומדים את הגמרא עולה תמיהה חזקה, כיצד זה רבי יצחק אמר שהוא לא אמר את הדברים בשם רבותיו, בעוד המציאות הייתה ההיפך מכך.
מסביר ערוך לנר, כי רבי יצחק שינה ואמר כי הדברים לא נאמרו בשם רבותיו, משום כבודם של רבותיו. שהרי הקושיה שהקשה רב מרי משתי משניות מפורשות כל כך חזקה, עד שבאמת אי אפשר להבין את סברת רבותיו של רבי יצחק. מכיוון שלא רצה לפגוע בכבודם ענה כי הוא לא אמר דברים מפורשים אלו בשמם של רבותיו.
לומדים מכאן כמה גדול וחשוב לנהוג כבוד לכל אדם, וכמובן ביתר שאת לרבנים וחכמים. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]