מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

כהן שהרג נפש, מתי אינו נושא כפיו?

הרב צבי שפיץ

מגילה כד ע"ב

שאלה:

באלו מקרים כהן שהרג נפש נפסל מלשאת את כפיו, ובאלו מקרים למרות מעשהו החמור, רשאי לשאת את כפיו?

תשובה:

א. כהן שהרג יהודי במזיד או בשגגה, ואם היה נזהר במעשיו לא היה אותו אדם מת – אסור לו לשאת את כפיו.
לפיכך אם נהג ברכבו בחוסר זהירות ראויה כפי חוקי התעבורה, ומחמת זה הרג יהודי – אסור לו לשאת את כפיו. כמו כן אם לא היה זהיר כראוי בעבודתו, וכתוצאה מכך פגע עם חפץ כבד על ראשו של יהודי והרגו – אסור לו לשאת את כפיו.

ב. כהן שהרג בשוגג או במזיד, ועשה תשובה ראויה על מעשיו כפי שהורה לו אחד מגדולי ההוראה שבדור, לנוהגים כדעת מרן השו"ע, למרות תשובתו – אסור לכהן לשאת את כפיו. אולם לנוהגים כדעת הרמ"א – מותר לו לשאת את כפיו.

ג. אם הכהן הרג בשגגה או במזיד גוי, למרות האיסור שעבר עליו, וחובתו לעשות תשובה כדי לתקן את חטאו, אולם הוא רשאי לשאת את כפיו גם לדעת מרן השו"ע.

ד. אם הכהן הרג באונס, כלומר, שהוא לא היה אשם כלל בהריגה – רשאי לשאת את כפיו גם לדעת מרן השו"ע. לפיכך אם נהג כראוי על פי כללי התעבורה, ולפתע קפץ ילד או אדם מבוגר לכביש לפני מכוניתו באופן שלא יכל לעצור, ולכן נפגע ונהרג – רשאי הכהן לשאת את כפיו.

ה. מוהל או רופא שנהרג התינוק או החולה במהלך ניתוח או נתינת זריקה או תרופה שאינה נכונה, למרות ששגגו במעשיהם, ואם היו זהירים יותר לא היה נהרג האדם, מכיון שהם התכוונו לשם מצוה, גם לדעת מרן השו"ע רשאים לשאת את כפיהם. אע"פ שיצטרכו לעשות תשובה על התקלה החמורה שיצאה מתחת ידם.

מקורות:
ביאור מחלוקת הרמב"ם ורש"י, האם מועילה לכהן תשובה על הריגתו
כתוב במשנה ובגמ' במגילה (כד:) מקרים מסוימים שבהם פסול כהן לשאת את כפיו וע"ש. והנה ישנו פסול נוסף לכהן לשאת את כפיו שמבואר בגמ' בברכות (לב:) שאמרו רבי יוחנן, שכל כהן שהרג את הנפש – לא ישא את כפיו שנאמר בישעיהו (א, טו) "ובפרשכם כפיכם, אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה – אינני שומע, ידיכם דמים מלאו". וכתב הרמב"ם (פ' טו מתפילה, הל' ג) שאפילו אם הכהן עשה תשובה – אינו רשאי לשאת את כפיו, ואפילו אם בשגגה הרג את הנפש, וכך גם הכריע השו"ע אור"ח (סי' קכח, לה).
ובבית יוסף הסביר את הרמב"ם, שסובר שבהריגת הכהן נפש יהודי – הוא חילל את קדושת הכהן שלו. כלומר, יש כאן פסול באדם, ולכן לא מועילה התשובה לעקור את הפסול. ומשמע מהרמב"ם וכפי שהבין שם גם הבית יוסף, שאם הרג באונס – לא נפסל, כי איננו אשם על עצם ההריגה.
אולם הטור שם הביא בשם רבינו גרשום, ורש"י, שאם הכהן עשה תשובה ראויה, אפילו אם הרג במזיד – מועילה תשובתו, ויכול הכהן לשאת את כפיו. וכמותם הכריע שם בספר האגור, ובב"י על הטור, הרמ"א, הב"ח ורוב הפוסקים, וע"ש בביאור הלכה. וכנראה שהם סוברים, שהריגת אדם הינו חטא חמור, ולכן כדי לתקנו צריך לעשות תשובה חמורה מתאימה, אולם אין כאן פסול בכהן עצמו, ולכן לאחר תשובתו – נושא כפיו.

הריגת אדם על ידי רכבו של הכהן
לאור האמור, אם אדם נהג בזהירות עם רכבו ע"פ כללי התעבורה, ולפתע קפץ תינוק או אדם שלא התבונן בכביש לפני מכוניתו, ולא היה שייך למנוע את פגיעתו – רשאי הנהג שהרגו לשאת את כפיו, כי נחשב אנוס במעשהו. ובמקרה זה גם לנוהגים כדעת מרן השו"ע רשאי הכהן לשאת את כפיו.
אולם אם בגלל חוסר זהירותו של הנהג פגע בהולך רגל או במכונית שלפניו, במקרה זה, כל זמן שלא עשה תשובה ראויה – אסור לו לכל הדעות לשאת את כפיו.
ואם עשה תשובה ראויה כפי שהורה לו אחד מגדולי ההוראה שבדור, לדעת מרן השו"ע - אסור לו לשאת את כפיו, ואפילו אם מעשהו היה בגדר שוגג ולא שפשע בנהיגה פראית. אולם לדעת הרמ"א ורוב הפוסקים האשכנזים – רשאי לשאת את כפיו.

הריגת הכהן גוי
אם הנהג הרג בנסיעתו שלא היתה זהירה גוי, אע"פ שעבר איסור על כך, אולם כתב הפרישה שם, שרשאי לשאת את כפיו. מאחר והפסוק "ידיכם דמים מלאו" נאמר כשהכהנים הרגו יהודיים. לפיכך אם הרג גוי - אפילו אם לא עשה תשובה - מותר לו לשאת את כפיו. ואע"פ שצריך לעשות תשובה על האיסור שעבר, אולם אין הדבר מונע ממנו גם לדעת מרן השו"ע מלשאת את כפיו.

הריגת מוהל או רופא בשגגה
כתב השו"ע שם (בסעיף לו) ע"פ דברי המרדכי, שאם כהן מל את התינוק, ובגלל חוסר זהירותו מת התינוק – הכהן רשאי לשאת את כפיו. והטעם לכך – מכיון שהכהן התכוון לשם מצוה. וכן אולי התינוק הנ"ל היה בגדר נפל וכו'. לפי"ז יוצא, שהוא הדין רופא מנתח שמחמת טעותו בניתוח או בתרופה או בזריקה שנתן לחולה, כתוצאה מכך מת החולה – רשאי לשאת את כפיו. מכיון שהתכוון לשם מצוות הצלת חיי החולה, ולכן אפילו אם שגג במעשהו, אין דבר זה משנה את כוונת המצוה, ואע"פ שודאי חייב עדיין לעשות תשובה על התקלה שיצאה מתחת ידו.