שתיקה גוררת שתיקה / רפי זברגר

מגילה יח ע''א

הקדמה

בדף הקודם ובתחילת הדף שלנו הסבירה הגמרא את ההיגיון והמקורות של סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה.
לאחר מכן דנה הגמרא האם מספר הברכות ותוכנן הוא ''סופי'' או שמא אולי ניתן להוסיף ולשנות.
  

הנושא

מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא,
תקנות מאה ועשרים החכמים של תפילת שמונה עשרה, אשר נשכחו ורבי שמעון הפקולי החזיר עטרה ליושנה, הם הם הברכות המותרות והנדרשות, אין לגרוע מהן ואין להוסיף עליהם. לא רק שאין להוסיף ברכות חדשות, אלא גם אסור להוסיף שבחים לקדוש ברוך הוא בתוך הברכות מעבר לשבח שמוזכר בנוסח המקורי.
רש''י בלשונו הקצרה והתמציתית מוסיף שתי מילים: בקביעת ברכה. כלומר האיסור לשבח את הקדוש ברוך מעבר לברכות שמונה עשרה הוא רק בקביעת ברכה, אך אדם מעוניין לשבח את קודשא בריך הוא שלא במסגרת ברכה רשאי. יש אומרים שגם כך, עדיף לשבח תוך כדי ציטוט פסוקים מהתנ''ך, כך שלא נכנס לשאלות וספקות בנושא.
דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים ק''ו, ב'): מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, למי נאה למלל גבורות ה' - למי שיכול להשמיע כל תהלתו.
רבי אלעזר מוכיח את המימרה הקודמת מן הפסוק בתהלים הקובע כי רק מי שיכול להשמיע את כל תהילתו של הקדוש ברוך הוא, הוא זה אשר מותר לו "למלל גבורות ה'". מכיוון שאף אדם לא יכול להשמיע את כל השבחים המיוחסים לקדוש ברוך הוא – אין היתר להוסיף על מה שקבעו חכמים בברכות.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי - נעקר מן העולם, שנאמר (איוב ל''ז, ב'): הַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע:
רבה בשם רבי יוחנן מוסיף ולומד מהפסוק באיוב כי מי שבכל אופן נוהג בדרך זו, ומספר בשבח הקדוש ברוך הוא ''יותר מדאי'' (אם אמר ודיבר ''סיפור שבח") – גורם למיתתו (''יבלע'').
דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב (תהלים ס''ה, ב'): לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר - סמא דכולה משתוקא.
ועוד בנושא: רבי יהודה לומד מהפסוק בתהלים כמה טובה היא השתיקה: אדם מהולל (תְהִלָּה) אם הוא שותק (לְךָ דֻמִיָּה). התרופה הטובה ביותר מבין כל ''התרופות'' היא השתיקה.
כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין.
רב דימי מספר כי בארץ ישראל דברו על היחס בין דיבור, ואפילו דיבור טוב, לבין שתיקה. אם דיבור טוב שווה סלע, הרי ששתיקה שווה שני סלעים!
הגמרא מביאה אמרות אלו ביחס לשתיקה לאחר שלמדנו את האיסור להרבות בשבחו של הקדוש ברוך הוא, וכנראה שהגמרא מתכוונת בעיקר הדברים לנושא זה. כלומר, יש למעט בשבח הקדוש ברוך, ולהסתפק בשבחים שתקנו חכמים ולא יותר, אך אין ספק שעקרונות היחס בין דיבור לשתיקה נכונים גם באופן כללי ולאו דווקא ביחס לשבח הקדוש ברוך הוא. וכוונת דברי חכמי ארץ ישראל לומר כי יש עדיפות ברורה ומוחלטת של השתיקה על הדיבור.
 

מהו המסר

נתייחס לשתי נקודות העולות מן הדברים:
• הסבר האיסור להרבות בשבח הקדוש ברוך הוא, שהרי ממילא אנו לא יודעים ולא יכולים לתאר את כל שבחו של הבורא,ואף פעם לא נוכל להכריז כי סיימנו בתיאור שבחו של מקום.
היוצא מכאן, כי לפעמים תיאור של חפץ או בן אדם לא באמת ממצה אותו. כמה שנגיד, וכמה שנספר ונתאר, השומע לא ממש יבין ויכיר את מעלתו של הנידון. ולכן יש להיזהר מלומר גם דברים טובים על בני אדם, כי לפעמים ניתן להסיק כי הדברים הנאמרים הם הטובים, אך שאר הדברים שלא נאמרו פחות טובים.
נושא זה מוגדר גם כ''אבק לשון הרע'' – לשון הרע היוצאת מתוך לשון טוב!
• רבי יהודה בדרשתו מדבר על השתיקה כ''סם תרופה''. אולי ניתן להרחיב ולומר כי כוונתו לומר ששתיקה הם מעין סם לאדם. וכמו שאדם הנוטל סם רוצה עוד ועוד, כך אדם השותק, רוצה לשתוק עוד ועוד....
כלומר, אדם המתרגל לשתוק, ולא לדבר יותר מידי, מוטבע בו הרגל זה, והוא כביכול מבקש עוד ועוד ... לשתוק.
הוא מתרגל ללכת בדרך זו, ומהווה עבורו מעין סם שהוא לא יכול בלעדיו.
נמצאנו למדים לפי הסבר זה, שכשם שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה, כך גם שתיקה תגרור שתיקה.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]