כבוד הרב לתלמיד / רפי זברגר

מגילה כא ע''א

הקדמה

בראשית המשנה הפותחת את הפרק השלישי למדנו את ההלכה הבאה:
הקורא את המגילה עומד ויושב.
קריאת המגילה מותרת בין בישיבה ובין בעמידה. להלכה פוסקים כי הקורא יעמוד משום כבוד הציבור, ובכל מקרה בברכות על המגילה יש לעמוד משום ברכת המצוות המחייבת עמידה.
  

הנושא

תנא: מה שאין כן בתורה.
פוסקת הברייתא כי דין הקורא בתורה לציבור שונה מדין הקורא את המגילה לציבור אשר למדנו במשנה. הקורא בתורה חייב לעמוד מעיקר הדין, בניגוד לקורא במגילה שמעיקר הדין יכול לשבת, ורק מדין כבוד הציבור מחייבים אותו לעמוד.
מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה', כ''ח): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: ,
רבי אבהו לומד מהפסוק בפרשת ואתחנן את מקור הדין של הברייתא. לאחר מעמד קבלת התורה ושמיעת עשרת הדברות המתוארים בפרק זה, אומר הקדוש ברוך למשה להורות לעם ''לשוב לאוהלם'', ומשה מתבקש לעמוד ביחד עם הקדוש ברוך בהר סיני וללמוד מן השכינה את כל המצוות, החוקים והמשפטים של התורה הקדושה. הבקשה למשה לעמוד ולשמוע את דבר ה' מלמדנו כי הקורא והלומד תורה צריך לעמוד בעת הקריאה והלימוד.
ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה.
רב אבהו מוסיף הערה לפסוק זה ואומר כי התורה מייחסת לקדוש ברוך הוא גשמיות, בכך שכביכול גם הוא ''עומד'' כדי ללמד את משה את התורה. ואם המקרא לא היה כותב זאת, אנו בוודאי לא היינו מייחסים פעולת עמידה לבורא!
יש בתורה ביטויים רבים להגשמתו כביכול של הקדוש ברוך הוא, והכוונה כמובן אינה כפשט הפסוקים, אלא ''דברה תורה כלשון בני אדם''. עיקרון זה מוסבר יפה במורה נבוכים לרמב''ם (חלק שני):
הוא [הקדוש ברוך הוא] תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא.
הרמב''ם מסביר כי ''קשה לנו'' להבין מציאות הבורא ללא גוף, ולכן התורה מייחסת גם לבורא גשמיות.
מביאה הגמרא מימרה נוספת של רבי אבהו הלומד דין בהלכות תלמוד תורה הנלמד מהפסוק לעיל.
ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי .
מן המילה עִמָּדִי לומד רבי אבהו כי הרב והתלמיד צריכים להיות באותה תנוחה, או ששניהם צריכים לעמוד, או שניהם בישיבה. ואם הרב יושב על גבי המיטה (אופן הישיבה בזמן התלמוד) הרי שגם התלמידים צריכים לשבת על גבי מיטות ולא לשבת על הקרקע (כנראה גם אופן ישיבה אשר היה נהוג בזמנם).
לכאורה דין זה של רבי אבהו סותר את דינו הקודם, שהרי הוא פסק שיש ללמוד תורה בעמידה, וכיצד הרב יכול לשבת על גבי המטה בעת הלימוד. לצורך כך כנראה מובאת הברייתא הבאה:
תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה.
מימות משה רבינו שלימד תורה לעם ישראל ועד לתקופת התנאים בזמנו של רבן גמליאל למדו תורה בעמידה, כפי שלמדנו לעיל מהפסוק בפרשת ואתחנן. אך לאחר מות רבן גמליאל ''ירד חולי לעולם'', עובדה שהחלישה את האנשים, ולא היה בכוחם יותר לעמוד בכל שעות הלימוד שלהם, ולכן התחילו ללמוד גם בישיבה. באופן זה מסבירה הברייתא את לשון המשנה (סוטה ט', ט''ו) הקובעת כי כבוד התורה בטל מתקופתו של רבן גמליאל, כנראה בגלל שהחלו לשבת בעת הלימוד, מחמת אותה חולשה שירדה לעולם.
 

מהו המסר

המציאות שהתורה מלמדת אותנו כי כביכול הקדוש ברוך עמד בזמן שלימד תורה את משה, מלמדת אותנו שיעור גדול בכבוד התלמידים. החובה לכבד אינה חד כיוונית – תלמיד כלפי רבו, אלא גם בכיוון השני: הרב מחויב לכבד את תלמידיו ולתת להם הרגשה טובה. אם הרב ישב והתלמידים יעמדו, הרי הם ירגישו תחושות פחות נעימות, ולכן מוטלת גם על הרב חובת כבוד תלמידיו, ומעיקר הדין עליו להיות באותה תנוחה כמו התלמידים.
איזה עיקרון יפה של כבוד כל אדם אנו לומדים מכאן. גם אדם בעל שררה, לא משנה עוצמתה וגודלה, חייב לכבד גם את האנשים שאינם בעלי אותו מעמד כמוהו. רב ומורה לתלמידיו, הורה לילדיו, מעסיק לעובדיו וכן הלאה. אם הקדוש ברוך ''אינו חס על כבודו'' ומוכן ''לעמוד'' בעת לימודו עם משה, הרי שאנו על אחת כמה וכמה. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]