מבטלין תלמוד תורה
מגילה כט ע"א
"תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה".
אמר קהלת: לַכֹּל זְמָן וְעֵת, עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. וכן לכל שאר הפעלים, קודמת האות למ"ד: לִרְפּוֹא לִפְרוֹץ לִבְנוֹת. בכולם – חוץ מביוצאים מהכלל: עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. מדוע לא כתוב גם בהם עֵת לִסְפוֹד וְעֵת לִרְקוֹד?
ענה הגאון מוילנא שהרי למדנו: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה". האות למ"ד מרמזת ללימוד. ולצורך סְפוֹד של הוצאת המת וּרְקוֹד של הכנסת הכלה מבטלין את הלימוד ולכן הושמטה האות למ"ד.
מה פירוש מבטלין תלמוד תורה, האם ראוי ורצוי לבטל או שחובה לבטל?
יש ראשונים שפירשו שרשאין לבטל אבל אינו חיוב אלא אם כן מדובר במת מצוה.
והם הביאו ראיה מהמשך הגמרא: "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה". משמע שהיתה זו הנהגה מיוחדת של רבי יהודה ברבי אילעאי, ושאר החכמים לא היו מבטלים תלמוד תורה אלא היו משאירים את העיסוק באותן המצוות לאותם שאינם עסוקים יומם ולילה בתלמוד תורה.
ויש ראשונים שפירשו מבטלין – שחייבין לבטל. וכן דעת הש"ך. והם פירשו שהרואים העידו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה חכם גדול בתורה ונהג כך, וכך הדין גם בשאר לומדי תורה.
הרמב"ם כתב: (הלכות אבל פרק יד הלכה ט) "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבל יש לו כל צורכו, אין מבטלין. והכול שאין מתעסקין בתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו".
מיהו אותו המת שעליו כתב הרמב"ם בסוף דבריו שחייבין להתעסק עימו כל אותם שאין מתעסקין בתלמוד תורה? בודאי לא מי שיש לו כל צורכו, וכי חייבים כל אנשי המקום הרבים להתעסק יחד בכל מי שמת?! אלא מדובר באותו שנזכר בתחילה: "במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו", שכול שאין מתעסקין בתלמוד תורה חייבין להתעסק עימו, מכאן שאותם שכן מתעסקין בתלמוד תורה שונים אינם בכלל זה, ואינם חייבין להתעסק עימו, שאמנם מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וראוי הדבר, אך אינו חובה.
מנין למד הרמב"ם שכך פירוש הדברים?
לכשנחפש לשון זו בגמרא: אמרו עליו על רבי פלוני, נמצא שלשון זו מצויה בהנהגות טובות ומיוחדות ואינה מצויה בהלכות שהן חובה לכולם. בשונה מלשון מעשה ברבי פלוני.
הנה חלקם של אותם מעשי מופת:
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.
אמרו עליו על רבי יוסי הכהן, ואמרי לה על רבי יוסי החסיד, שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם.
אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו.
אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום.
אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה.
