פלפול לשם שמים / רפי זברגר

מגילה לב ע''א

הקדמה

בדף הקודם עסקנו בהרחבה בקריאות התורה שבמועדים. בהמשך דנה הגמרא בהלכות ספר תורה, ובמסגרת זו למדנו את דעתו של רבי שפטיה בשם רבי יוחנן:
הגולל ספר תורה צריך שיעמידנו על התפר.
רבי שפטיה מורה לגולל את ספר התורה לשים לב לגלול את הספר כך שהתפר בין הקלפים יהיה באמצע הספר בשעה שגולל אותו, וזאת משני טעמים:
1. שם הוא מתהדק יפה.
2. אם הספר יקרע בעת הגלילה, עדיף שיקרע במקום התפר ולא במקום הכתב.
לאחר מכן מביאה הגמרא עוד מספר מימרות של רבי שפטיה בשם רבי יוחנן, חלקן גם קשורות לגלילת ספר תורה וחלקן בנושאים אחרים. במאמר זה נתמקד במימרה האחרונה שלו.
 

הנושא

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ''ה): וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם:
אומר רבי שפטיה בשמו של רבי יוחנן: יש לקרוא בתורה בטעמים (נעימה) ויש ללמוד תורה במנגינה (זמרה), והנוהג באופן הזה הרי הוא עושה ''חקים ומשפטים לא טובים'' (בהמשך לנאמר בתחילת הפרק כמתואר למשל בפסוק י''ג שם: בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד ...) ועתיד להיענש על כך (עונש חמור של ''לא יחיו'').
מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו בהם קרית ביה?
מתקיף אביי על מימרה זו ושואל, אמנם ''יש עניין'' לקרוא בטעמים, ויש גם עניין לזמר בעת לימוד התורה, אך האם מי שלא נוהג כך מגיע לו עונש כל כך חמור. והרי אנו פוסקים שאין מחזירין את בעל הקורא על טעות בטעמים, אלא רק על טעות בקריאה עצמה!
אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה - עליהם הכתוב אומר (שם) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם.
מתקנת הגמרא את הלימוד מהפסוק בספר יחזקאל, ולומדת ממנו הנהגה אחרת.
אם תלמידי חכמים חולקים זה על זה באופן בוטה ולא יפה, ואינם מתדיינים ביניהם לשם שמים, הרי עליהם נאמר הפסוק שהם עושים ''חקים לא טובים'' ועונשם חמור.
המהרש''א על המקום מסביר באופן שונה, ואולי קצת הפוך:
כמו שנאמר בפרק הרואה (ברכות ס''ו:) אין התורה נקנית אלא בחבורה ואמרו (ירמיהו נ', ל''ו): חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ .. , כי לא יבא אדם על אמיתת התורה רק ע"י פלפול עם חביריו. ובזולת זה יבא לטעות בלימודו וזה שאמר: חֻקִּים לֹא טוֹבִים - שלא יבא לעמוד בלימודו על טובו ובוריו, ולא יחיה בהם - שיבא לטעות להתיר דבר האסור במיתה:
לפי המהרש''א תלמידי חכמים חייבים לפלפל ביניהם בדברי תורה. חייבים להקשות כל אחד על חברו, ומתוך כך מתלבנים ומתבהרים דברי תורה והלכותיה. אם חכמים לא נוהגים כך, הרי שאינם עושים כשורה (חֻקִּים לֹא טוֹבִים), ומתוך כך עלולים להגיע לטעות בהלכה, ואפילו להתיר דבר האסור מן התורה וזוהי משמעות סופו של הפסוק: וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם.
  

מהו המסר

שני הסברים לדברי רב משרשיא, שני פנים לתורה:
• תמיד יש מחלוקות ואי הסכמות. השאלה כיצד דנים בהם, וכיצד מנסים (אם בכלל) לפתור אותם. פשט דברי רב משרשיא מנחה את כולנו, ובמיוחד את תלמידי חכמים, להשתדל מאוד לדון הכל מדין האמת. לנסות לרדת לשורשם של דברים, מבלי לערב ולהתייחס למי שאמרם. לדבר בכבוד ובהערכה גם לדעות שונות מאיתנו. חס וחלילה לא לקנטר ולא לבוז לדברים ולא למי שאמרם. זהו כוונת הדברים ''אינם נוחים זה את זה בהלכה''.
נשתדל ללכת בדרך זו. לחפש את האמת, ולא את המחלוקת. לשאוף להגיע להבנה אמיתית ולא לחלוק ולריב עם הזולת. לראות את הצדדים היפים והטובים גם בדעות ובמעשים של הזולת, על אף שהם חלוקים עמנו.
• כנאמר לעיל, יש לשאוף לרדת לעומק הדברים ולהבין את המהות והשורש של העניין. לצורך כך לא מספיק שאדם ילמד עם עצמו, וינסה ללבן את הדברים, אלא כדאי ורצוי, ואולי אף הכרחי, לשמוע את ה''איפכא מסתברא''. לשמוע דעות מנוגדות, ולפלפל איתם. לבחון בדעה צלולה מדוע באמת האחר אינו חושב כמוני, ומדוע אני לא חושב כמוהו. מתוך ליבון אמיתי של הדברים, מגיעים לחקר האמת. אם במצוות עסקינן, הרי שזוהי תורה לשמה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]