לא לגלות למי שלא יודע

הרב דב קדרון

מועד קטן ז ע"א

בגמרא נאמר שאדם שנראה בגופו נגע צרעת באחד משלושת הרגלים, אין הכהן בודק אותו, אלא משהים את המצווה הזו עד לאחר הרגל, כדי שלא לצער אותו, ולאפשר לו לשמוח ברגל.

מכאן למד בעל שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קצא) שאנשים שנודע להם ברגל על פטירתה של אשה לא יודיעו זאת לבנה במהלך הרגל, כדי שלא יצערו אותו, למרות שכתוצאה מכך הוא לא יאמר קדיש באותם ימים. כיוצא בזה הוא פסק (שם סימן ק) שבני המשפחה שנודע להם על פטירה לפני פורים, לא יאמרו לאבל עד לאחר פורים.

הוא מביא בהקשר לזה את פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב):

מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע.

ומוסיף שאפילו לפי הרמ"א שכותב שם שנהגו להודיע לבנים זכרים כדי שיאמרו קדיש, זהו דווקא בשאר ימות השנה אבל לא ברגל.

מדברים אלו עולה שכשם שאדם שיש בו נגע צרעת אינו נחשב מצורע כל זמן שהכהן לא הכריז על כך, כן גם אדם שנפטר אחד מקרוביו לא חלים עליו דיני אבלות עד שייוודע לו, וכל זמן שלא נודע לו - אינו אבל.