באמבטי עיברה, הפריה מלאכותית / חגיגה טו ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא (יד ע"ב-טו ע"א) דנה בבתולה שנמצאת מעוברת, ומסתפקת האם יש בכך כדי להוכיח שנבעלה וכבר אינה בתולה. כיצד ייתכן שתהיה אישה מעוברת בלי שנבעלה? אחת ההצעות שהגמרא מעלה היא ש"באמבטי עיברה", ופירש רש"י (ד"ה באמבטי) שהאישה רחצה באמבט שהייתה בו שכבת זרע והיא נכנסה לתוך רחמה.
הקשר הדיון של הגמרא הוא טכני בלבד, ועניינו בחינת האפשרות שאישה התעברה ללא ביאה, אך הפוסקים דנו בהיבטים ההלכתיים של סיטואציה כזו, ובעיקר האם בן כזה מתייחס אחר אביו ויש בו קיום מצוות פריה ורביה. וכך כתב בעל החלקת מחוקק (אה"ע סימן א, ס"ק ח):
יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה ואם מקרי בנו לכל דבר. ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי.
החלקת מחוקק רומז בדבריו לתלות בין שאלת ייחוס של הוולד לשאלת קיום פריה ורביה של אביו. נראה שהוא מבקש להוכיח מן המדרש שייחס את בן סירא לירמיהו, שגם עיבור באמבטי יוצר ייחוס של הבן לאביו. דברים מפורשים יותר כתב בעניין זה הבית שמואל (שם ס"ק י):
ויש להביא ראיה מה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביא ביורה דעה סימן קצ"ה: "אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו", נשמע דהוי בנו לכל דבר.
הסמ"ק אסר על אשה לשכב על סדין שיש עליו זרע של אדם אחר, שמא תתעבר ממנו. טעם האיסור הוא החשש שמא הבן שייוולד מזרע זה לא יידע את זהותו של אביו (בעל הזרע) ויישא את אחותו. מכלל דברי הסמ"ק עולה שברור היה לו שהבן מתייחס אחר בעל הזרע, וממילא מוכיח הבית שמואל שיש בהזרעה כזו קיום מצוות פריה ורביה.
אמנם הט"ז (אבן העזר סימן א', ס"ק ח) חלק על דברי הבית שמואל ודחה את ראייתו:
ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן.
הט"ז טוען בראשית דבריו שאין להוכיח מדברי הסמ"ק שהבן מיוחד אחר בעל הזרע, זאת משום שאולי הסמ"ק אמר את דבריו רק לחומרא, היינו שיש לאסור נישואי קרובים על בסיס ייחוס זה, ולא הכריע באופן מוחלט שיש כאן ייחוס. אמנם, נראה שעיון בהקשר הרחב של דברי הסמ"ק מוכיח כדברי הבית שמואל. זאת משום שהסמ"ק שם התיר לאשה נדה לשכב על סדיני בעלה, ולא חשש שמא תתעבר. אם היה הסמ"ק חושש שבעיבור כזה אין הילד מתייחס אחר אביו, וודאי שהיה אוסר על כך, משום שבכך יכולים להגיע לאיסורי כרת, כגון שיחשבו שבן זה פוטר מייבום למרות שבאמת אין זה כך. ממילא ברור מדברי הסמ"ק שבן מהזרעה מלאכותית מיוחס אחר אביו הן לקולא והן לחומרא!
הרב יעקב אריאל, בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סי' סט), הכריע שאין קיום מצוות פריה ורביה בהפריה מלאכותית, וזאת מארבע סיבות, וננסה לדון בהן בקצרה אחת לאחת:
א. רק באבהות טבעית יש לנו וודאות שהילד הוא בנו, ואילו בהפריה מלאכותית אנו נסמכים רק על עדות הרופאים.
טענה זו אינה מובנת. מדוע לומר שמצוות פריה ורביה מתקיימת רק כשיש וודאות על ייחוס הבן? וכי יעלה על הדעת שפנוי שבא על הפנויה, שלא נאמרה בה החזקה של "רוב בעילות אחר הבעל", לא קיים מצוות פריה ורביה?
ב. יש צורך בהתקשרות נפשית בין אב לבנו, ורק בהולדה טבעית יש סיכויים רבים לכך שתיווצר התקשרות עמוקה ביניהם.
גם טענה זו אינה ברורה. ראשית, מניין לנו שמצוות פריה ורביה תלויה באופי הקשר שבין האב לבנו? האם הורים שמערכת היחסים שלהם עם ילדיהם פגומה לא קיימו מצוות פריה ורביה? שנית, מהו הבסיס להנחה שאופי הקשר בין ההורים לילדיהם משתנה כתוצאה מדרך הכניסה להריון?
ג. התורה התחשבה בצורת קיום המצוות הטבעית ולא בצורה מלאכותית. לדוגמה, הפוסקים כתבו שאין צורך לרבע את התפילין על ידי מיקרוסקופ, ודי בריבוע כפי שהוא נראה בעיני בני אדם.
להבנתי, יש חילוק גדול בין הדברים. כל מה שאמרו הפוסקים הוא שההגדרות של התורה הן הגדרות אנושיות ולא מדעיות. אך בשום מקום לא נאמר שדרך הביצוע של המצווה צריכה להיות "טבעית". כלומר, ברור שגם מי שירבע את התפילין באמצעות מיקרוסקופ יצא ידי חובה.
ד. חיוב פריה ורביה הוא רק על פי דרך החיים הטבעית, ואין הוא דורש השתדלות החורגת מכך.
הרב אריאל מוכיח טענה זו מכך שאדם לא מחויב לבוא על אשתו יתר מכדי עונתה לשם קיום המצווה, ומכאן שהמצווה היא רק בדרך ההתנהלות הטבעית של האדם. אמנם ברור שיש לחלק בין שאלת החיוב (שבה נדון להלן), לשאלת קיום המצווה. שהרי אם נשווה ביניהם, כפי שעשה הרב אריאל, נצטרך לומר שמי שהידר ובא על אשתו שלא בעונתה, והוליד ממנה בן, לא קיים מצוות פריה ורביה!
