מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

אכילת חלק מדג שהוכן באופן יוקרתי לסעודת מצוה

הרב צבי שפיץ

חגיגה יא ע"ב

שאלה:

קייטרינג יוקרתי הוזמן להכין סעודת שבע ברכות למחותנים עשירים. ולצורך הסעודה הכינו דג שלם גדול, שהניחו על מגש מוכסף, ושמו אותו על שולחן החתן בקידמת האולם. עובר אורח שעבר במקום התאווה לטעום מהדג, ולקח לעצמו בעין יפה חתיכה ראויה להתכבד, ואכלה עוד לפני שהגיעו אורחי סעודת השבע ברכות.

כעבור עשרים דקות, הגיעו המלצרים וגילו לתדהמתם שנאכל חלק ניכר מתחילתו של הדג, ובכך הוא איבד "את מראהו וחשיבותו", ולכן כקייטרינג יוקרתי הבינו שלא יכולים להגיש בפני האורחים את הדג במצבו הנוכחי, דבר שעוד יפגע באורחים, לפיכך לקחוהו בחזרה למטבח.

לאחר שעה הגיע בחשאי האדם שהזיקו למנהל הקייטרינג והתוודה בפניו על מעשהו, ורוצה לשלם לו את היזקו הממוני. והנה בעל הקייטרינג טוען לו, שישלם לו עבור כל הדג ששוויו שמונה מאות ₪ למי שמזמין אצלו דג כזה באופן נפרד, והוא יתן לו את יתרת הדג שנשאר. אמנם האדם שאכל טוען, מה שאכלתי שווה לכל היותר חמישים ₪, ויתרת הדג נשארה עדיין בבעלות הקייטרינג, וביחס לנזק שגרם למה שנשאר – דינו כגרמא בלבד שפטור בדיני אדם. עם מי הצדק?

תשובה:

מסתבר שבעל הקייטרינג צודק שהאכילה מהדג גרמה נזק ישיר לשוויות של כל הדג ולא רק ביחס לחלק שנאכל. אולם מכיון שלדג שנשאר יש עדיין שוויות ממונית להימכר בחנויות לפי משקל, לפיכך אם למשל ניתן לקבל עבורו בחנויות שלוש מאות ₪, ישלם האוכל חמש מאות ₪ או שיקבל מה שנשאר מהדג וישלם בסך הכל שמונה מאות ₪.

מקורות:
מבואר בגמ' בחגיגה (יא:) שגזל ועריות נפשו של האדם חומדת אותם – ומתאוה להם. ואכן בנידון השאלה כך קרה, שאדם גזל אוכל בגלל שתקפה אותו לפתע תאוה למאכל משובח שראו עיניו.
והנה ביחס לחלק מהדג אותו אכל אותו אדם – דינו כגזלן, ובעת הגבהתו את המאכל לצלחתו או לפיו, עשה בכך קנייני גזילה. ולכן ביחס לתשלום שחייב עבור כמות האוכל שאכל מהדג, מחשבים זאת באופן יחסי לפי גודלו של הדג, ולפי עלות של שמונה מאות ₪ לכל הדג.
אלא שביחס לרוב הדג שנשאר עדיין טוען האוכל, מכיון שאותו הוא לא הגביה, לכן הוא לא קנאו בקנייני גזילה, כמו כן הוא לא עשה בידיו ביתרת הדג כל מעשה מזיק, לפיכך הדג נשאר עדיין בבעלותו של בעל הקייטרינג, ולכן הוא פטור מלשלם עליו. כי לכל היותר מעשהו נחשב כגרמא שפטור בדיני אדם.
אמנם מבואר בגמ' בב"מ (מד.) שרבה אומר לגבי שומר ששלח יד בחבית יין שקיבל לשומרה, ולקח ממנה רביעית יין, וכתוצאה מכך גרם לשאר היין שבחבית להחמיץ. אז אע"פ ששולח היד בפקדון לא הרים את החבית, בכל זאת מכיון שדרך היין להחמיץ כאשר הוא נמצא בכלי שאינו מלא ביין, לפיכך לקיחת רביעית מהיין שנמצא בחבית, נחשבת כמזיק בידיים גם ליין שנשאר בחבית, כי כל היין שבחבית נחשב כיחידה אחת. ולכן למרות שלא נגע בשאר היין שבחבית, נחשב שהזיק בחיציו את היין שנשאר שם, ומעשיו הם שגרמו ליין שנשאר להחמיץ. לפיכך חייבו רבה לשלם בדיני אדם גם עבור היין שהחמיץ כדין אדם המזיק. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע חו"מ (סי' רצב,ג) ללא חולק.
לאור האמור נלע"ד שניתן לכאורה לדמות את נידון השאלה לדברי רבה. מאחר וגם בנידון השאלה דנן, היות והדג הוכן באופן יוקרתי לסעודת המצוה, נמצא שכל הדג בשלימותו מהוה יחידה אחת, ורק כשהוא שלם ניתן להביאו כאוכל יוקרתי, ועבור דג כזה כשהוא שלם משלמים שמונה מאות ₪. משא"כ אם הדג אכול באופן שניכר לכל שחסר לו "בחשיבותו" – צודק בעל הקייטרינג שבאופן הזה לא שייך להניחו על שולחן החתן בסעודת העשירים כדי לפאר את המעמד. אלא שבמקרה זה ניתן לכל היותר להגישו חתוך לפרוסות בשמחה הזאת או בשמחות אחרות שיהיו לבעל הקייטרינג.
לפיכך אכילת חלק מהדג נחשבת – כמעשה מזיק בידיו לכל הדג הנ"ל, כי באכילתו מהדג – ביטל מיד לחלק הדג שנשאר את חשיבותו כדג יוקרה, והפכו לדג שנמכר בחנויות לפי משקל, וממילא הוא שווה פחות כסף. ולכן נחשב האוכל שבאכילתו זרק את חיציו לדג שנשאר, למרות שלא הגביהו ולא נגע בו, כי כל הדג הינו יחידה אחת. וכמו הלוקח רביעית יין שאמר רבה שבמעשהו הוא מזיק לשאר היין שבחבית, אע"פ שלא נגע בו, ולא הגביהו ממקומו, מאחר וכל היין שבחבית נחשב כיחידה אחת, ולכן נזק בחלק מהיין כמוהו כנזק בכל היין שמהוה חלק בלתי נפרד ממנו.
לכן למסקנת הדברים, דינו של האוכל על יתרת הדג שנשאר – כאדם המזיק, אולם מאחר ולא הכניסו לרשותו, לכן הדג נשאר עדיין בבעלותו של בעל הקייטרינג, וצריך האוכל לשלם לו את השוויות הממונית שהפחית לו. לפיכך אם למשל יתרת הדג שנשארה שווה להמכר בחנות לפי משקל בשלש מאות ₪, יתחייב האוכל לשלם לו חמש מאות ₪ או שיקח את יתרת הדג שנשארה וישלם לו שמונה מאות ₪ כפי שנמכר דג שלם מעושן במצב שאכלו.
ולפי"ז יוצא בנידון השאלה, שאם לאחר שהראשון אכל מהדג, אכלו ממנו אח"כ אנשים נוספים ללא קבלת רשות, הם ישלמו לבעל הקייטרינג על החלק שכל אחד אכל מהדג, לפי שוויות של שלש מאות ₪ לדג שלם, כפי שנמכר דג במצב זה בחנויות לפי משקל. מאחר והתבאר לעיל, שלאחר אכילת הראשון מהדג מעתה שוויותו של הדג נמדד כפי מה שראוי למוכרו בשוק לפי משקל, לכן האחרים שאכלו אחריו, הם אכלו מדג ששווה שלש מאות ₪ כשהוא שלם.