רפואת אב בידי בנו / סנהדרין פד ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת בשאלה אם מותר לבן לחבול באביו לצורך רפואה. בתחילה מובאים שני לימודים להיתר:
"דאיבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו?
רב מתנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'.
רב דימי בר חיננא אמר: מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור".
אך לאחר מכן מובא כי רב (ולגרסת הראשונים: רב פפא) ומר בריה דרבינא לא הניחו לבניהם לטפל בהם, "דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור".
ההבנה הרווחת בראשונים היא שאמוראים אלו אינם חולקים על ההיתר הנזכר קודם לכן, אלא שבפועל חששו מפני חבלה בטעות, שאינה מועילה לריפוי והיא שגגת איסור מיתה. על פי הבנה זו יש מקום לחלק בין הקזת דם, שיש בה חבלה ודאית הנצרכת לריפוי, ועל כן היא מותרת, ובין הוצאת קוץ, שהחבלה שבה מסופקת אך אינה נצרכת לריפוי, ועל כן הדבר אסור. וכן פסק הרמב"ן (תורת האדם, עניין הסכנה, עמ' מג במהדורת הרב שעוועל).
אולם הראשונים הזכירו שמדברי הרי"ף (יט ע"א מדפיו) משמע אחרת:
"איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, ואסיקנא: רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל סלווא, מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח כוותא, מאי טעמא – דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור".
מן הלשון "ואסיקנא" משמע שרב פפא ומר בריה דרבינא חולקים על האמוראים הנזכרים קודם לכן. וכבר נדחקו הרמב"ן (שם) והר"ן (על סוגייתנו) בביאור דברי הרי"ף.
ברם נראה שיש מקום להציע ביאור שונה מעט בסוגיה, ועל פיו תתבאר דעת הרי"ף. הגמרא הציעה שני לימודים להיתר הבן לחבול באביו לצורך רפואה: "ואהבת לרעך כמוך" וההיקש בין מכה אדם למכה בהמה. ונראה שיש בין הילפותות הבדל מהותי. על פי הלימוד הראשון, חבלה דרך ריפוי היא דבר שאדם עושה גם לעצמו, ועל כן אין היא נחשבת כלל כמכה, ומסתבר שהוא הדין לחבלה בטעות בזמן ריפוי: אדם עלול לחבול גם בעצמו באופן זה, ועל פי הלימוד מ"ואהבת לרעך כמוך" אין בכך משום איסור.
בלימוד השני, המקיש בין מכה אדם למכה בהמה, הסברה שונה לגמרי. רש"י מסביר שהמכה בהמת חברו דרך רפואה פטור מפני שאינו מזיק לה. אם הדבר יגרום נזק – ואפילו בשעת מעשה ריפוי – חייב המכה לשלם. ואף אם בפועל לא יתחייב (בשל פטור אומן שהזיק וכדומה), אין זה אלא פטור מתשלומים, אך מכל מקום החבלה מוגדרת 'מכה'.
ייתכן אפוא שרב פפא ומר בריה דרבינא אינם חולקים על שני הלימודים אלא רק על הלימוד הראשון. במילה "ואסיקנא" כוונת הרי"ף שרב פפא ומר בריה דרבינא הכריעו כלימוד השני, ועל כן יש לחשוש לחבלה שאינה צריכה לריפוי, ואף אם נעשתה במהלך הריפוי.
