דבר שבחובה / חגיגה ח ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה בדף ז ע"ב מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע למקור הכסף המשמש לקורבן חגיגה: לדעת בית שמאי יש לקנות את בהמת החגיגה מכספי חולין, ואילו לדעת בית הלל אפשר להביא גם כסף של מעשר שני.
הגמרא בסוגייתנו מסבירה את יסוד המחלוקת. בדרך כלל דבר שיש חובה להביאו, כגון קורבן חגיגה, יש להביאו דווקא ממעות חולין. זהו דין כללי השייך גם בקורבנות חובה אחרים, כגון עולת ראייה, ובמסכת מנחות (פב ע"א) דנה הגמרא במקורו של דין זה בפסוקים. אולם ביחס לקורבן חגיגה יש דין מיוחד – מצד אחד לומדים מן הביטוי "מִסַּת נדבת ידך" שיש להביאו מן החולין (וכפי שמסבירה הסוגיה – 'מס' הוא דבר הבא מן החולין), ומצד שני אמרה התורה שיש להביא חגיגה "כאשר יברכך ה' אלהיך", ומכאן שאפשר להביא מכל ברכת ה' עלינו, ואף מן המעשר. הפתרון שמציעה הגמרא הוא שאף שאין להביא חגיגה ממעות מעשר לבדן, מותר 'לטפול' – לערב ולהביא את הקורבן ממעות מעשר וממעות חולין יחדיו (או להביא בהמה אחת ממעות חולין ובהמה שנייה ממעות מעשר, כפי שמבארת הסוגיה).
רבנו חננאל על אתר דן בהיקפו של דין זה, ומביא מחלוקת בין הבבלי לירושלמי:
"...טופלין בהמה של חגיגה עם בהמות אחרות של מעות מעשר שני או של נדרים ונדבות, ומפורש בתלמוד ארץ ישראל שזה שטופל הוא ממעשר שני".
על פי הבבלי התוספת שאינה מן החולין יכולה להיות גם ממעות נדרים ונדבות, המיועדות לקורבנות, ואילו לפי הירושלמי רק מעות מעשר שני יכולות להיטפל למעות החולין ולשמש לקורבן חגיגה.
נראה שהבבלי והירושלמי נחלקו בנוגע ליסוד דין הטפילה: לפי הבבלי מדובר בדין מיוחד לקורבן חגיגה, המצמצם את הצורך בהבאתו מן החולין, ואילו לפי הירושלמי מדובר בדין המדגיש את הקשר בין קורבן חגיגה למעשר שני, ומתוך כך מתאפשרת הבאת חלק מן הקורבן ממעות המעשר.
כך אכן עולה מסוגיית הירושלמי המדוברת (חגיגה א, ג), שבה מתבסס דין הטפילה על שני מקורות שאינם נזכרים בסוגייתנו:
"ומניין שהוא טופל למעשר? א"ר יוסי בן חנינה: נאמר כאן 'מסת' ונאמר להלן 'כי לא תוכל שאתו' – מה שאתו האמור להלן מעשר, אף כאן מעשר.
א"ר לעזר: נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה – מה שמחה האמורה להלן מעשר, אף כאן מעשר".
על פי שני המקורות שבירושלמי יש קשר מיוחד בין קורבן החגיגה למעשר שני, וקשר זה הוא המאפשר את הטפילה.
אפשר שלפי הבבלי יסוד דין הטפילה הוא קיומם של שני רבדים בחובת החגיגה – האחד הוא החובה להביא קורבן מיוחד, קורבן חגיגה, והשני הוא החובה הכללית להשתתף כביכול בסעודתו של הקב"ה במהלך הביקור לפניו במקדשו. הרובד הראשון הוא רובד חובה המתמקד בחפץ – הקורבן עצמו, ואילו הרובד השני מתמקד בתוצאת החגיגה – תחושותיו של האדם האוכל משולחנו של הקב"ה, ובו אין חובת מסוימת להביא קורבן, הדורשת הבאה מן החולין, אלא רק צורך בקיום התוצאה הרוחנית והנפשית של הקרבת הקורבן ואכילתו (ייתכן שיש לקשר לעניין זה גם את המחלוקת שבסוגייתנו בשאלה אם טופלים בהמה לבהמה או מעות למעות, ואכמ"ל).
על פי זה נוכל אולי להבין את הסייג שמוסיף הירושלמי – שהטפילה תהיה מכספי מעשר בלבד. דבריו של רבי אלעזר בירושלמי מקשרים זאת לעובדה שמטרתו של המעשר דומה למטרתה של החגיגה – שמחה לפני ה' באכילה ובמשתה. נראה שמטרה משותפת זו מתאימה לרובד השני של חובת החגיגה – ההשפעה הרגשית של ההקרבה והאכילה, והמטרה הזהה מאפשרת לשתי המצוות להתלכד ולהתקיים כאחת.
