חשיבה מחוץ לקופסא / רפי זברגר

חגיגה ח ע''א-ע''ב
 

הקדמה

במשנה הראשונה במסכת למדנו על מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס שבין עולת ראיה לשלמי חגיגה, מהו הקורבן ''החשוב'' יותר מבניהם. הגמרא בדף ו' הסבירה את המקורות של כל שיטה ומדוע כל אחד לא למד כמו רעהו. המשנה בדף שלנו עוסקת ביישום הכללים הללו באופן מעשי, בתלות שני פרמטרים: גודל המשפחה והמצב הפיננסי שלה:
• מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות.
אדם שיש לו משפחה גדולה ב''ה (בלשון המשנה: אוכלים מרובים – יש להאכיל הרבה אנשים), אך מצבו הכלכלי לא מזהיר (נכסים מועטים), עליו להביא קורבנות שלמי חגיגה רבים, כך שכל המשפחה תוכל לאכול במשך כל זמן אכילת קורבן שלמים (יום, לילה ויום), אך יש להביא קרבן עולת ראיה מינימלית (לפי בית הלל שהלכה כמותו – מעה כסף), שהרי קורבן עולה נקרב כולו, ואינו נאכל לבעלים כלל וכלל, וכל המטרה לצאת ידי חובת קרבן זה.
• נכסים מרובים ואוכלין מועטין - מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.
אם נמצא במצב הפוך: משפחה קטנה ונכסים רבים, הרי שאין להרבות בשלמים, מכיוון שאין אנשים אשר יאכלו אותם, אך ניתן להרבות בעולות, כדי להגדיל את מצוות קורבן עולת ראיה כמה שאפשר. דין זה נלמד מהפסוק שהמשנה תזכיר בסופה - אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ.
• זה וזה מועט - על זה נאמר מעה כסף שתי כסף.
אדם שמשפחתו קטנה וגם מצבו הכלכלי ירוד, הרי שאין להרבות בשלמים, כיוון שאין הרבה אנשים שאוכלים, וגם אין להרבות בהבאת עולת ראיה, כיוון שאין עניין להיכנס לחובות על מנת להרבות במצווה. לכן יביא את המינימום בשני הקרבנות, מעה כסף לעולה ושתי כסף לשלמים כדעת בית הלל במשנה הראשונה.
• זה וזה מרובים - על זה נאמר (דברים ט''ז, י''ז): אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
אדם אשר התברך גם במשפחה גדולה ב''ה, וגם בנכסים רבים, יכול להרבות בהבאת קורבנות שלמים, עד כדי שכולם יאכלו במשך יום, לילה ויום (משך זמן אכילת שלמים) וירבה בהבאת עולות ראיה כמו שלמדנו במקרה הראשון.

הנושא

כדי להבין את הדיון בתחילת הגמרא, ניזכר במחלוקת אשר למדנו בעמוד א' לגבי דין ''טופל''. באופן עקרוני אנו מכירים את הדין הבסיסי שכל קרבנות חובה חייבות לבוא רק מן החולין. כלומר, אין להשתמש בכסף או בבהמה שהם כבר מוקדשות למצווה אחרת כמו מעשר שני וכדו' עבור קורבן חובה. ומכיוון שיש חובה להביא קורבן חגיגה בימי הרגל, הרי שמקורות המימון של קורבן זה חייבים להיות באופן עקרוני רק מכספי חולין. בכל אופן יש קולא הנקראת ''טופל'', המתירה לצרף למעות החולין גם מעות או בהמה שאינם חולין וביחד להביאם כקורבן חגיגה.
חלקו אמוראים באיזה אופן מותר לטפול (לצרף):
• חזקיה אמר: טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות.
מותר לקחת בהמה שכולה באה מכסף חולין ולצרף אליה בהמה שנקנתה מכספי מעשר שני, למשל. רק באופן זה מתיר חזקיה לצרף, כאשר יש בהמה אחת אשר כול כולה ''כשרה'' ונקנתה מכספי חולין. חזקיה אינו מתיר לצרף את כסף החולין עם כסף המעשר ולקנות מזה בהמה אחת גדולה.
• ורבי יוחנן אמר: טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה.
רבי יוחנן סובר בדיוק הפוך. מותר דווקא לצרף את שני מקורות הכסף יחדיו ולקנות בהמה אחת גדולה שתשמש כקרבן חגיגה, באופן זה בכל חתיכה וחתיכה מן הבהמה המשותפת יש משהו ממעות חולין. אך רבי יוחנן אוסר לצרף בהמה לבהמה כשיטת חזקיה, כיון שאז בבהמה השניה אין בכלל חלק חולין וכול מקורותיה מכסף מעשר.
הגמרא שם מביאה לכל אחד מן השיטות ברייתא הסוברת כמותו.
לאחר הקדמה זו נעבור להסבר תחילת גמרתנו:
שלמים מרובים מהיכא מייתי? הא לית ליה!
שואלת הגמרא לגבי הדין הראשון שלמדנו במשנה העוסק באדם שיש לו משפחה גדולה ב''ה, אך נכסיו מועטים, אשר חובה עליו להביא כמות גדולה של שלמים, כדי להאכיל את כל בני משפחתו. מנסה הגמרא להבין מניין יש לו כסף להביא הרבה שלמים, הרי מדובר באדם מחוסר אמצעים כלכליים?
אמר רב חסדא: טופל ומביא פר גדול.
עונה רב חסדא כי הוא ''טופל'' כפי שלמדנו זה עתה, ומביא פר אחד גדול.

אמר ליה רב ששת: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה!
מקשה רב ששת על תשובת רב חסדא: מדוע טופל ומביא פר אחד גדול והרי למדנו שיש לטפול בהמה לבהמה. מיד תסביר הגמרא את כוונת שאלתו:
מאי קאמר ליה? אילימא הכי קאמר ליה: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות - ולימא ליה: אין טופלין מעות למעות!
מנסה הגמרא לומר כי רב ששת סובר כמו חזקיה שיש לטפול רק בהמה לבהמה, אם כן שואלת הגמרא, מדוע נקט בלשון לא ברורה דיה, הרי יכול היה לומר כמו הסיפא של דברי חזקיה כי אסור לטפול מעות למעות!
אלא הכי אמר ליה: הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה!
עונה הגמרא כי רב ששת סובר כי מותר לטפול גם בהמה לבהמה.
כמאן - דלא כחזקיה ודלא כרבי יוחנן!
מנסה הגמרא להכניס את שאלת רב ששת לאחת מן השיטות שלמדנו לעיל, וזה לא הולך. הרי חזקיה אמר שטופלים רק בהמה לבהמה, ורבי יוחנן אמר כי טופלים רק מעות למעות. אם כן, כמו מי סובר רב ששת?
וכי תימא אמוראי הוא דפליגי, מתנייתא לא פליגי - והא קתני: אכילה ראשונה מן החולין!
אומרת הגמרא כי אמנם יש מחלוקת אמוראים, וגם הבאנו שתי ברייתות שכל אחת סוברת כאחת השיטות, אך ייתכן אולי להסביר את הברייתא השנייה אשר לכאורה הייתה כשיטת חזקיה, גם באופן שונה. היא תסבור באופן שלישי, שמותר גם לצרף בהמה לבהמה וגם מעות למעות. על כך מיד שואלת הגמרא, מלשונה של הברייתא. נכתב שם ''אכילה ראשונה מן החולין'', לכאורה משמע שזו הבהמה הראשונה שצריכה להיות כולה מן החולין, ואין לצרף מעות למעות, בדיוק כסברתו של חזקיה!
מאי אכילה ראשונה - שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.
עונה הגמרא כי ניתן לייחס למשפט זה משמעות אחרת: לא אכילה ראשונה כפשוטה, אלא דמי אכילה ראשונה. כלומר כמות הכסף המינימלית שיש לתת עבור עולת ראיה (שתי מעות לפי בית הלל) צריך להיות כלול בתוך הבהמה, אך מותר גם לצרף מעות למעות.
זו הייתה שאלת רב ששת לרב חסדא, מדוע אמר רב חסדא כי טופל ומביא פר גדול, הרי ניתן לעשות גם באופן אחר, לטפול בהמה לבהמה, כי רב ששת סובר כשיטה שלישית המאפשרת כל אחת מן השיטות. 

מהו המסר

הגמרא בעמוד ב' בתחילה הייתה ''שבויה'' במבט של עמוד א'. שם למדנו כי ישנה מחלוקת בין שני אמוראים (רב חסדא וחזקיה) וניסתה להכניס את קושיית רב ששת באחת משתי התבניות המוכרות ולא הצליחה. עד אשר "פרצה" הגמרא החוצה, והגיעה למסקנה שישנה אפשרות גם לתבנית שלישית חדשה שלא חשבנו ולא הכרנו לפני כן.
דרך זו של הגמרא מלמדת אותנו לא להיות שבויים בתבניות מוכרות, אלא לנסות לפרוץ ו"לחשוב מחוץ לקופסא", שזה במילים אחרות, חשיבה בכיוונים חדשים שלא היו מוכרים קודם לכן.
עיקרון זה ניתן ליישם במקומות רבים בחיים: בעבודה, בחברה, וגם במשפחה. למשל: אם יש מחלוקת בין שני ילדים, וכל אחד טוען טענה וההורה נדרש למחלוקת זו, הרי שאין חובה להיצמד לאחת מן הדעות, אלא ניתן לחשוב גם בכיוונים נוספים, שאולי יפתחו גם לילדים את העיניים ובכך יכירו מבטים חדשים שלא חשבו עליהם קודם לכן.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]