לצער בעלי חיים לצורך האדם – אסור או הנהגה שאינה טובה? / הרב עקיבא כהנא

מכון ארץ חמדה

חגיגה יד ע"ב

השבוע נקרא בדף היומי במסכת חגיגה (יד ע"ב) על שאלה ששאלו את בן זומא האם מותר לסרס כלב, רש"י (ד"ה שאלו את) הסביר שהשאלה היא דווקא לגבי כלב, משום שדיני הסירוס נכתבו בעניני קרבנות, והכלב הוא הבהמה הכי רחוקה מעניין הקרבנות, משום שאם מוכרים אותו אסור להביא את הכבש שקיבלו במכירתו לקרבן.

משאלה זו שנשאלה בענייני סירוס למד הרב ישראל איסרליין עקרון בעניין אחר, הוא כותב שיש לכאורה שאלה אחרת שכלל לא נשאלה בגמרא והיא האם אין בזה משום "צער בעלי חיים" בכך שמסרסים את הכלב, ואם כן מהי הסיבה שמותר לעשות כך?

הוא קובע (פסקים סימן קה) כי: "אין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם", כמו שנכתב במסכת קידושין (פב עמוד א) שהחיות "לא נבראו אלא לשמשני", הוא מוכיח עוד הוכחות לדין זה מגמרות נוספות שמהם עולה כי מותר לצער בעלי חיים לצורך האדם, כדוגמה הוא מוכיח מהגמרא בב"מ שמשמע ממנה שמותר לטעון על החמור משא כבד, ועוד גמרות.

לכן מסקנתו ההלכתית היא שמותר למרוט נוצות מאווזים חיים (כך מכינים את השמיכות מנוצות) על מנת להכין מהם מוצרים העשויים מנוצות אווזים. כך גם נפסק ברמ"א (אבן העזר סוף סימן ה, סעיף יד), למרות שהרמ"א פסק (חו"מ סימן רעב) שצער בעלי חיים אסור מהתורה.

בתרומת הדשן הוא מסיים שלמרות שאין איסור, העולם נמנעים מלעשות זאת, משום שנאמר בגמרא בב"מ (פה) שרבי נענש על כך שאמר לעגל המובל לשחיטה שהוא נוצר לשחיטה, ולא ריחם עליו.

הציץ אליעזר (יד, סח) למד מדברי ה תרומת הדשן, שמותר גם לבצע ניסויים לצרכים רפואיים בבעלי חיים, משום שהדבר נעשה לצורך האדם. אמנם, הוא כתב שאם יש אפשרות להרדים אותם לפני כן שלא יכאב להם יש לעשות זאת.

בספר בנין ציון (צח) אסר לצער בעלי חיים לצורך רווח ממוני, והתיר לצער בעלי חיים רק לצורך רפואה, כך הוא הבין מדברי תרומת הדשן. אמנם, אחרונים רבים חלקו עליו (ביניהם השבות יעקב (ג, קג)) שמהם עולה שאין איסור לצער בעלי חיים לצורך רווח.

השאילת יעב"ץ (א, קי) לעומתו הקל מאוד בדיני צער בעלי חיים, וכתב שלדעתו כל איסור צער בעלי חיים אינו אלא בבהמות שנועדו לעבודת האדם כמו חמור או שור, או חתול וכלב שגם מביאים אותם לשימוש האדם, אבל לא לבעלי חיים שלא נועדו לעבודת האדם כמו זבובים וחיות קטנות אחרות, הוא כתב שאין להקשות על דבריו מהסיפור של רבי שריחם על העכבישים (ב"מ פה ע"א) משום ששם הסיבה היא בגלל שהוא חטא באותו עניין, לכן הוא היה צריך ללכת לצד השני ולרחם על החיות אפילו כאלו שאין חובה מצד הדין שלא לצערם.

הנודע ביהודה תניינא (יור"ד י) נשאל האם מותר לצוד חיות לצורך שעשוע, הוא כתב שאף שאין בדבר צער בעלי חיים משום שיש בזה תועלת לאדם כדברי תרומת הדשן, וכן משום שאין איסור צער בעלי חיים להרוג חיות, אלא רק לצער אותם בעודן בחיים, הרי מכיון שאין צריך להרוג אותן יש כאן מידת אכזריות, ואין זה מדרכם של בני אברהם יצחק ויעקב. בנושא דומה נחלקו בתחומין כד הרב איתי אליצור שהתיר לפטם אווזים משום שיש אנשים שמרוויחים מכך. והרב איתמר ורהפטיג עורך הכרך שחלק עליו וכתב שיש לאסור מטעם שיש כאן אכזריות, ומעוד טעמים. באופן כללי ניתן היה לומר ששעשוע אינו נחשב תועלת אלא רק תועלת ממונית או רפואית, אמנם מהנודע ביהודה נראה שגם זה נחשב תועלת. בכל מקרה הוא לא כתב שלצער חיות לצורך שעשוע אין זה נחשב לצער בעלי חיים, אלא רק שלהרוג אותן זה לא נחשב צער בעלי חיים, שזהו דבר קל יותר לפי דבריו. אמנם, בספר חסידים (תרסז) כתב שאדם שיודע שלא יאכל את הבשר של הפרה לא ישחוט אותה, אלא אם כן הוא צריך תועלת ממנה, וכמו כן הוא צריך להזהר שלא להעביד את בהמתו כשקשה לה. מדבריו עולה כי יש איסור להרוג בהמות סתם, ומדבריו נראה שהבעייה היא מצד צער בעלי חיים.

סיכום:
האיסור להתאכזר לבהמות נלמד מהגמרא ונפסק להלכה, אמנם נחלקו הדעות בהיקף האיסור לצער בעלי חיים, יש הסוברים שיש איסור לצער גם לצורך רווח ממוני, אמנם הדעה המקובלת היא שאין בכך איסור צער בעלי חיים, יש שמחמירים שיהיה כאן אכזריות, וישנה מחלוקת אם להרוג בעלי חיים בלי לצער אותם נחשב לצער בעלי חיים.