ביקשו לגנוז ספר יחזקאל / חגיגה יג ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במסגרת הדיון בעניינים תורניים שהצנעה יפה להם דנה הגמרא גם ב'מעשה מרכבה' – אותו תיאור מופלא של כיסא ה' המופיע בתחילת ספר יחזקאל. בתוך הדיון בעניין זה מספרת הגמרא על שני דברים שכמעט גרמו לגניזתו של ספר יחזקאל:
"אמר רב יהודה: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו. אלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשוֹ.
תנו רבנן: מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל, והיה מבין בחשמל, ויצאה אש מחשמל ושרפתו, וביקשו לגנוז ספר יחזקאל. אמר להם חנניה בן חזקיה: אם זה חכם, הכל חכמים הן?".
על פי הסיפור הראשון, חכמים מצאו סתירות הלכתיות בין התורה ובין ספר יחזקאל, בעיקר בנוגע לדיני הכוהנים המפורטים בפרקי המקדש שבסוף הספר. על פי הסיפור השני, הרצון לגנוז את הספר נבע מחשש סכנת נפשות – תלמיד צעיר שלא שימש כל צורכו נפגע כתוצאה מהעיסוק בעניינים שאינם לפי מדרגתו.
בשני הסיפורים מופיע לפתע חנניה בן חזקיה ו'מציל' את ספר יחזקאל מגניזה: בסיפור הראשון הוא מפרש את כל החלקים הקשים בספר ומבהיר כיצד הם מתאימים לדברי התורה, ובסיפור השני הוא טוען שעל אף שהתינוק שנהרג כתוצאה מהעיסוק ב'חשמל' יוצא דופן, ובדרך כלל מי שאינו במדרגה הראויה להבנת הדברים גם אינו מסוגל לכך מבחינת כשרונותיו.
אולם הסיפור הראשון עדיין טעון ביאור: האם חכמים לא ידעו שספר יחזקאל ניתן ברוח הקודש? כיצד העלו על דעתם לגנוז את הספר בעקבות הסתירות שבינו ובין התורה, כשידעו שאלו דברי א-לוהים חיים שניתנו מפי הגבורה?
ר' משה פיינשטיין, בשו"ת אגרות משה (ג, קטו), העלה טענה זו. הוא קובע שחכמים "ידעו שהוא נבואה מהשי"ת, וכל הכופר בנבואת יחזקאל הוא אפיקורס ורשע גמור", ומסביר שחכמים ביקשו לגנוז את הספר על אף שמקורו בנבואה, משום שהחשש שמא הקורא שאינו בקי יבוא לכפור בתורה או בנבואה בעקבות קריאת הספר גובר על החשש מהשמטת ספר שלם מן התנ"ך. טענתו של ר' משה פיינשטיין מרחיקת לכת: החשש מפני טעות בעניין זה היה גדול דיו כדי להצדיק את העלמת ספר יחזקאל, על נבואותיו שנצרכו לדורות, מעולם התורה!
אומנם, ר' משה פיינשטיין מוסיף סייג לדבריו: הגמרא אינה מספרת מה היו תשובותיו של חנניה בן חזקיה לסתירות שבין ספר יחזקאל ובין התורה, ומסתפקת בכך שיש תשובות כאלה. ר' משה פיינשטיין מסיק שכאשר התשובות קיימות, אף שהן ידועות לחכמים בלבד, שוב אין צורך לחשוש שמא יהיו אנשים שאינם חכמים דיים שיטעו, ואין לגנוז את הספר כולו. אם יהיו אנשים שיטעו – ילמדו אותם החכמים מהם את התשובות, והכול יבוא על מקומו בשלום. בכך דומה פתרונו של חנניה בן חזקיה בשני הסיפורים: בשני המקרים הוא הוכיח שהחשש מפני טעות, בין אם מדובר בסתירות מדומות ובין אם מדובר בהתבוננות בדברים שאין לאדם רשות להתבונן בהם, מצומצם לאנשים מסוימים, ואין חשש לטעות גמורה שתקיף גם את החכמים. די היה לחכמים בצמצום זה כדי להחזיר את ספר יחזקאל אל בין הכתובים ולהימנע מגניזתו.
שאלת האיזון שבין החשש מפני טעות ובין הנזק הנגרם כתוצאה מגניזת ידע תורני בעל ערך רב מתעוררת גם בתחומים נוספים. פרקנו עוסק רבות בדברים שאין לאדם לעסוק בהם מחשש לטעות, ואף בדורות מאוחרים יותר היו שנרתעו מהפצת חוכמת הקבלה לרבים, שאף היא נראית לעיתים כסותרת דברי תורה ואף בה היו שהציצו ונפגעו. ר' משה פיינשטיין עצמו, בתשובה שהזכרנו לעיל, עוסק בשאלה אם ספר ששלטו בו ידי זרים והוכנסו לתוכו טעויות (הוא דן שם בפירוש התורה המיוחס לרבי יהודה החסיד) ראוי להדפסה, או שיש לגונזו ולהימנע מללמוד ממנו, על אף שיש בו גם יסודות מקוריים ונכונים. במקרה הנדון הוא מכריע, בעקבות סוגייתנו, שאכן יש להימנע מהדפסת הספר, אך ההכרעה בעניינים כאלה היא מן העבודות הקשות שבקודש, ועליה להיעשות בזהירות ובשיקול דעת רב, כראוי לשאלות כבדות משקל.
