למה דומה הסכנה בלימוד קבלה?
הרב דב קדרון
חגיגה יד ע"ב
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. ...בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום".
הרמב"ם (מו"נ ח"א פרק לב) מסביר שמכיוון שההשגות השכליות תלויות בגוף, מנגנון הפעולה שלהן דומה לפעולת הגוף, וכמו שבכוח הראייה, כאשר אדם משתמש בו כפי כוחו הוא רואה את מה שבאפשרותו לראות, אבל כאשר אדם מתאמץ לראות דברים שמעבר לכוחו, כמו מה שנמצא במרחק גדול, או דברים זעירים שהעין לא יכולה לראות ללא מאמץ רב, מאמץ כזה מחליש את כוח הראייה וגורם לכך שכבר לא יוכל לראות את מה שהיה יכול לראות באופן טבעי. כך גם בענייני האכילה, כמו שאומר הפסוק (משלי כה, טז): "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ", כלומר: מי שאוכל דבש בכמות המתאימה – יערב לו ויזין אותו, אבל מי שאוכל ממנו יותר מדי יאבד הכל, שהוא חסרון גדול יותר ממה שהיה לאותו אדם אילו לא אכל את הדבש.
כך גם לימוד סתרי התורה, כל אדם צריך ללמוד לפי כוח שכלו והבנתו, ולא לרמות את עצמו ולנסות ללמוד למעלה מדרגתו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלא, א): "וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי", ומי שמצליח ללמוד על פי דרגתו ולא השתדל להשיג מה שמעבר ליכולותיו – הגיע לשלמות האנושית בדיוק כמו רבי עקיבא אשר "נכנס בשלום ויצא בשלום".
