לינה / חגיגה יז ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במהלך הדיון באפשרות להקריב את קורבנות החג גם בימים שלאחריו מזכירה הגמרא בסוגייתנו חובה נוספת הבאה בעקבות החג – החובה ללון בירושלים בלילה שלאחר החג. התוספות על אתר עסקו בגדרה של חובה זו ובשאלה מתי היא נוהגת – בלילה הראשון של החג (כלומר אסור לצאת מירושלים לפני בוקרו של יום טוב ראשון), בלילה שלאחר יום טוב ראשון (ואסור לצאת לפני הבוקר הראשון של חול המועד) או בכל שבעת ימי החג (ואסור לצאת קודם 'אסרו חג').
במהלך הדיון הביאו התוספות את דבריו של רבנו אלחנן:
"דב' ענייני לינה הם: אחת משום יום טוב, והשנית משום קרבן שטעון לינה, והתם אף בחוש"מ".
חיוב הלינה, לדעת רבנו אלחנן, כפול:
א. לינה לאחר השהייה בירושלים ביום טוב ראשון. חיוב זה נוהג שבעה ימים, משום שלעניין זה נחשבים כל ימי החג כיום אחד, והתורה ציוותה עלינו ללון בירושלים אחר 'יום' ארוך זה.
ב. לינה לאחר הקרבת קורבן. חיוב זה נוהג יום אחד בלבד – בלילה שלאחר הבאת הקורבן, ביום טוב ראשון או באחד הימים שלאחריו.
אפשר ששני הרבדים הללו בחיוב הלינה מייצגים שני טעמים למצווה זו:
א. הלינה מאפשרת לאדם להיראות לפני ה' במתינות, מתוך שלווה ויישוב הדעת. כפי שעל האדם להתפלל לפני ה' באיטיות, 'כְּמוֹנֶה מעות', כך עליו להקפיד שההיראות לפני ה' לא תהיה חפוזה ובהולה. על פי טעם זה מסתבר שיש לקבוע להישארות בירושלים פרק זמן ראוי, שיאפשר לאדם לספוג אל קרבו מקדושת המקדש ולהתעלות מבחינה רוחנית. הדבר מתאים לחיוב הלינה מכוח יום טוב ראשון – מצוות העלייה לרגל כוללת לא רק את עצם ההיראות לפני ה', אלא גם את הדרך לעשות זאת – מתוך שלווה ומתינות.
ב. אדם הממהר 'לברוח' מירושלים מייד לאחר שהוא נראה לפני ה' נראה כמבעט במצווה ונחפז לסיים את קיומה ולהימלט ממנה. אין זה פגם בדרך ביצוע המצווה עצמה, כמו על פי הטעם הקודם, אלא פגם בפעולותיו של האדם לאחר קיום המצווה – המצווה עצמה התקיימה במלואה כבר ביום הקודם, אלא שהעזיבה המהירה לאחר מכן מלמדת על היחס הנפשי של האדם אליה. טעם זה מתאים לחיוב הלינה מכוח הבאת הקורבן – מעשה ההקרבה בוצע בשלמות ביום הקודם, אך אדם הממהר להימלט לאחר ביצעו המצווה מראה שהמצוות הן משאוי עליו, והוא אינו חפץ בהן.
ייתכן ששני הטעמים הללו קשורים גם למחלוקת אחרונים בנוגע לסיווגה של מצוות הלינה בין מצוות ה'עשה' וה'לא תעשה' שבתורה. המנחת חינוך (מצווה קעא) קבע שהלינה היא מצוות עשה גמורה, ואילו ר' אברהם ארלנגר, בספרו 'ברכת אברהם', סבר שמדובר ב'לאו הבא מכלל עשה': אין זו חובה להישאר בירושלים, אלא איסור לצאת ממנה. דעתו של המנחת חינוך מתאימה לאפשרות הראשונה, הרואה בהישארות בירושלים מעשה חיובי המעצב את אופן קיומה של מצוות העלייה לרגל, ואילו סברתו של ה'ברכת אברהם' מתאימה לאפשרות השנייה, שלפיה מדובר בחובה להימנע מלהביע זלזול בהקרבת הקורבנות ומלהתייחס למצוות כאל משא מכביד.
[מחלוקת זו עשויה להתקשר גם לשאלות נוספות, שלא נוכל להאריך בהן, ונזכיר אותן בקציר האומר: מה דינו של אדם שיצא מירושלים מאיזושהי סיבה – האם חובה עליו לחזור לעיר, או שלאחר שעבר על האיסור שוב אין תועלת בחזרתו? האם מותר לאדם לצאת מירושלים לצורך מצווה, משום שיציאה כזו אינה מראה שהמצוות הן משאוי עליו, או שסוף סוף הוא פוגע בכך בקיום המצווה בשלמות?]
