מלאכה בחול המועד / חגיגה יח ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו עוסקת במקורו של האיסור לעשות מלאכות מסוימות בחול המועד. הדברים עתיקים, ונכתבו בהם דברים רבים, ואנו נסתפק בהתייחסות בקציר האומר למחלוקת הראשונים בנוגע לתוקפו של איסור זה.
הגמרא מביאה מספר פסוקים העשויים לשמש מקור לאיסור המלאכה בחול המועד, ולפום ריהטא היה מקום להסיק מכאן שאכן מדובר בדין דאורייתא. אולם לעיתים נראה שחכמים הקלו באיסור זה בשעת הצורך, כגון במלאכת 'דבר האבד', ואם כן – נראה שמדובר באיסור דרבנן, שחכמים יכולים לבוע את גדרו ולהקל במקום הצורך.
ואכן, הראשונים התחבטו בשאלה זו, וכך כתבו התוספות:
"לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא, דמפיק ליה מפסוק... וקשה לר"ת, דא"כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו, וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר... וכן פירש הריב"ם בשם רבינו יב"א, דמלאכה דמועד מדרבנן, ולא כפירוש רבינו שמואל...".
בעלי התוספות נחלקו ביחס לאיסור מלאכה בחול המועד: יש אומרים שמדובר באיסור דאורייתא, ויש אומרים שמדובר באיסור דרבנן בלבד. אם כן, כיצד יכלכלו הסוברים שמדובר באיסור דאורייתא את ההיתרים הנראים כתקנת חכמים, כגון היתר מלאכת דבר האבד?
התשובה לכך מופיעה בהמשך הסוגיה – "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת": התורה קבעה רק שיש צורך בהימנעות ממלאכה בחול המועד, כדי לקדם מטרה כלשהי שבה חפצה התורה, אך הדרך לקדם את המטרה הזו, וממילא גם פרטי המלאכות האסורות, נמסרו לשיקול דעתם של החכמים.
אולם מהי אותה מטרה שבה חפצה התורה? מה טעם האיסור לעשות מלאכה בחול המועד ומה יסודו? ואף לפי הסברה שחכמים הם שאסרו את המלאכה בחול המועד – איזה עיקרון הנחה אותם בדרכם זו? בעניין זה מצאנו בדברי הראשונים שני כיוונים:
א. הריא"ז (רבי ישעיה אחרון ז"ל, נכדו של רבי ישעיה הראשון, הלא הוא הרי"ד), בתחילת מסכת מועד קטן, כותב: "כשם שאסרה תורה לעשות מלאכה בימים טובים, כך אסרו חכמים לעשות מלאכה במועד שהן ימי חולו שלמועד". לא נתייחס כעת לתפיסתו שיסוד האיסור מדרבנן, אלא לעובדה שהוא מדמה את האיסור לאיסור המלאכה בימים טובים. זוהי גישה אחת, הרואה את חול המועד כמעין 'יום טוב קטן', שנוהגים בו מקצת דיני יום טוב.
ב. הרמב"ם (יום טוב ז, א) כותב: "חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא 'מקרא קדש' והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל...". הרמב"ם מנמק את איסור המלאכה בחול המועד בשני טעמים המשתלבים זה בזה: האחד – העובדה שחול המועד נקרא 'מקרא קודש' מחייבת להבדילו מימי החול הגמורים, והשני – העובדה שחול המועד הוא 'זמן חגיגה במקדש', זמן המיועד להיראות לפני ה' ולהקרבת קורבנות במקדשו, מחייבת לנהוג בו בכבוד ולייחדו. הטעם הראשון דומה מעט לגישה שראינו בדברי הריא"ז, המתמקדת בקדושת היום, אלא שלפי הרמב"ם מדובר בהבדלת חול המועד מימי החול ולא בקישורו לימים טובים. על פי הטעם השני ייחודו של חול המועד הוא הפעילות המתבצעת במקדש בזמן זה – הקרבת הקורבנות וההיראות לפני ה', והיא זו שמחייבת שיום שזכה לכך לא יהיה כשאר הימים.
אפשר שמחלוקת זו מתבטאת כבר במקורות שמציעה הגמרא בסוגייתנו. לא נתייחס כאן לכל הילפותות שבסוגיה, ונסתפק בשתיים מתוכן:
א. מקור אחד הוא היקש ימי חול המועד לימים הטובים שבחג הפסח: "'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'' – מה שביעי עצור, אף ששת ימים עצורין". כאן נראה שיסוד האיסור הוא הדימוי לימים טובים.
ב. רבי יאשיה לומד את האיסור מן הפסוק "את חג המצות תשמר שבעת ימים": חג המצות הוא שבעה ימים, וממילא בכולם יש לנהוג איסור מלאכה כלשהו. כאן יסוד האיסור אינו ההיקש לימים טובים, אלא אופיים של ימי חול המועד עצמם – מכיון שאלה ימים המיוחדים לעבודת ה' שבחג המצות, יש להימנע ממלאכה בהם. רבי יאשיה אינו מפרט מהו אותו אופי ייחודי של ימי המועד, אך ייתכן שמדובר בעצם העובדה שהם ימי חג המצות, או בכך שבהם עלינו להיראות לפני ה' בקורבן.
[במסגרת זו לא נוכל להתייחס לדבריו של רבי יונתן, הדומים מאוד לדבריו של הרמב"ם, ומציינים כמה נימוקים המשלימים זה את זה: דימוי לימים הטובים שבתחילת החג ובסופו, קיומו של קורבן מוסף בחול המועד והעבודה שהוא נקרא 'מקרא קודש'.]
