מרווח פעולה / רפי זברגר

חגיגה יח ע''א
 

הקדמה

רבי אלעזר בשם רבי אושעיא הוכיח מפסוקים בדף הקודם כי גם לעצרת יש ששה ימי תשלומים להקרבת קרבנות ראיה וחגיגה, אם לא הקריב ביום טוב של עצרת. בריש הדף שלנו למדנו מקורות נוספים להלכה זו של תשלומי עצרת:
וריש לקיש אמר: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (שמות כ''ג, ט''ז): איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו - הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב - קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו - לתשלומין.
ריש לקיש לומד מכך שהתורה מכנה את חג השבועות ''חג הקציר'', כי ישנם ימי הקרבה נוספים של החג, בימים שבהם קוצרים את התבואה. שהרי לא ייתכן שמדובר על יום טוב האסור בקצירה, אלא על כורחנו מדובר בימים שלאחר יום טוב, בהם מותר להשלים את קרבנות החג שלא הוקרבו ביום טוב.
אמר רבי יוחנן: אלא מעתה וְחַג הָאָסִף , אי זהו חג שיש בו אסיפה - הוי אומר זה חג הסוכות. אימת? אילימא ביום טוב - מלאכה ביום טוב מי שרי, אלא בחולו של מועד, חולו של מועד מי שרי? אלא: חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי: חג הבא בזמן קצירה.
רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש מהפסוק אותו ציטט בהסברו. שם מוזכר גם חג האסיף שאינו אלא חג הסוכות. אומר רבי יוחנן: לשיטת ריש לקיש יש לומר כי ימי השלמה של חג הסוכות, שהם ימי חול המועד, חלים בעצם בימי אסיף התבואה, וזה הרי לא ייתכן, שכן, יש איסור עבודה בחול המועד. אלא מסביר רבי יוחנן כי כוונת הפסוק לומר שחג הסוכות חל בימי אסיף התבואה, וכן יש לומר ביחס לחג שבועות אשר חל בימי קציר התבואה, ואין להוכיח מכאן על ימי תשלומים לחג שבועות.
מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי?
מסיקה הגמרא כי שני האמוראים, ריש לקיש ורבי יוחנן, סוברים כי אסור לעשות מלאכה בימי חול המועד. שהרי רבי יוחנן אמר זאת במפורש, וריש לקיש לא ענה לו, ולא אמר לרבי יוחנן כי מותר לעבוד (בכך היה דוחה את דחייתו של רבי יוחנן), מכאן מוכח שגם ריש לקיש מסכים לדין זה של רבי יוחנן. שואלת הגמרא מה מקור איסור עבודה בחול המועד, ומביאה מספר ברייתות המביאות מקורות להלכה זו. במאמר זה נדון באחת מן המקורות הנ''ל.
  

הנושא

תניא אידך: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים ט''ז, ח'). מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין,
הפסוק בפרשת ראה המדבר על חג הפסח מקיש את ששת הימים של החג ליום טוב אחרון, ומכאן מסיקה הברייתא שיש איסור מלאכה גם בששת הימים כמו ביום טוב אחרון של חג הפסח. ומיד ממשיכה הברייתא:
אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה.
לא ייתכן להשוות לגמרי את ששת הימים ליום טוב אחרון, ולומר כי כולם אסורים במלאכה. שהרי התורה קובעת כי רק יום השביעי הוא עצרת במשמעות של עצירת כל מלאכה, ולא ששת הימים הקודמים לו. ולכן ממשיכה הברייתא ומסבירה, מה בכל אופן מה משמעות ההיקש בין ששת הימים ליום השביעי:
הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
התורה נתנה כוח לחכמים להחליט את הימים המותרים והאסורים, וגם אילו מלאכות תהיינה אסורות ואילו תהיינה מותרות. נעיין בפירושו של רש''י:
לומר: מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה - דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים, היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה - דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת - דבר האבד.
רש''י מסביר כי התורה נתנה כוח כפול לחכמים בנושאי יום טוב וחול המועד.
1. יום טוב יחול ביום החמשה עשר מיום שהם יקדשו את החודש ויקבעו מועד ראש חודש, כפי שלמדנו בארוכה במסכת ראש השנה. יום זה יהיה אסור בכל מלאכה, כנהוג בימים טובים.
2. בנוסף, חכמים יקבעו את גדרי המלאכות האסורות והמותרות בחול המועד., וכפי שלמדנו בארוכה במסכת מועד קטן. חכמים קבעו שמלאכת דבר האבד מותר בחול המועד, וכן הותרה מלאכה שהיא לצורך המועד. שאר המלאכות אסורות בימי חולו של מועד.
כלומר, גם את עצם הקביעה מתי חל יום טוב ומתי חלים ימי חול המועד קובעים חכמים, וגם אופן איסורי מלאכה בחול המועד נקבעים על ידי חכמינו. 
 

מהו המסר

למדנו היום מבנה וקשר מעניין בין קביעותיה של התורה מול קביעות החכמים. התורה קובעת את המסגרת הכללית, את הכיוון והמטרה, אך משאירה מקום לחכמים לקבוע את הזמנים בפועל, ואת הפרטים וטיב המלאכות האסורות והמותרות בחולו של מועד.
נדמה שזהו מבנה מעניין הדורש לימוד גם לחיי יומיום. בעל המרות (הקדוש ברוך הוא) אינו קובע כל פרט ופרט. הוא מתווה את ''הרוח'' והכיוון הכללי, אך משאיר טווח החלטה גם לכפיפים (חכמי הדורות) להחליט באיזה אופן ליישם את המצע ''שנקבע למעלה''. מתווה זה ראוי ונכון לכל יחסים בין בעלי מרות כמו מורה לתלמידיו, הוריו לילדיו וכן הלאה. לא נכון שההורה יקבע לילד שהגיע כבר לגיל בשלות, מה יעשה בכל רגע ורגע, מה ילבש, לאן ילך, ומה הפעולות שיבצע וכדו'.
רצוי שהמסגרת תהיה ברורה, גבולות הגזרה יהיו מוגדרים. יהיה ברור לכולם מה אסור בתכלית האיסור ומהם היעדים המרכזיים בחיים וכדו', אך את היישום בפועל, ואת מרווח הפעולה הרחב בנושא, כדאי מאוד להשאיר להחלטתו של הילד, דבר שייקנה לו ביטחון עצמי רב, ויכולת עשייה ופעולה למשך כל חיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]