גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שא מדור "עלי הדף"
מסכת מועד קטן 
דף יז ע"א

"אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" - ביאור באור החסידות

איתא בגמרא (יז, א וכ"ה בחגיגה טו, ב): "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". מימרא ידועה זו נלאו בה חכמי לב לבארה, שהרי דרגת מלאך נשגבה וגבוהה עד מאוד, ואיך אם כן אפשר לומר שיבקשו תורה רק מרב שהגיע למדרגת מלאך ה' צבאות. ובספרים הקדושים האריכו לבאר בכמה בחינות, שהכוונה היא, שעל הרב לאחוז בתרומיות מדותיו של מלאך, ובכך יהא ראוי שיקבלו תורה מפיו, ונביא כאן מעט ממה שמבואר בזה בדברי רבוה"ק, הבעש"ט ותלמידיו הקדושים זי"ע.

וכך מובא ב'דגל מחנה אפרים' (פר' יתרו): "שמעתי מן אא"ז זללה"ה (-הבעש"ט הק' זי"ע), שפעם אחד בא אליו איש אחד וביקש מאתו שיאמר לו תורה, והשיב לו מזה הפסוק 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'... ודרשו חז"ל 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו לאו'... והקשה, איך ימצא רב כזה בדור שיהיה דומה למלאך ה' צבאות; גם צריך להבין תיבת 'יבקשו מפיהו', כי היה נכון לומר 'ישמעו מפיהו', ואמר הוא ז"ל, שכך הוא הפירוש: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', היינו כמו מלאך העומד תמיד במדריגה אחת, כך הוא עומד תמיד במדריגה אחת. והנה, יש בחינת קטנות ובחינת גדלות, והוא שאמר 'אם הרב דומה למלאך', היינו, שיש לו בחינת 'עומד' כמו מלאך, אע"פ שזה אי אפשר לעמוד תמיד על מדריגה אחת, כי נופל לפעמים אל הקטנות, מכל מקום גם קטנות שלו הוא גדלות גם כן לאדם אחר, רק נגד בחינת גדלות שלו הוא קטנות, ולבחינה זו נקרא 'עומד', היינו, שאינו נופל לשפלות ולקטנות מאוד, רק נחשב לקטנות נגד בחינת הגדלות שלו כל אחד לפי בחינתו, אז 'תורה יבקשו מפיהו' - 'יבקשו' דייקא, היינו, שמותר לשאול ולבקש ממנו שיאמר תורה, כי אינו צריך לחשוב שמא הוא כעת בבחינת קטנות, ואינו יכול כעת לומר תורה, כי בודאי לא נפל לבחינת קטנות כזה, שלזה הוא בחינת 'עומד', רק הקטנות הוא לפי בחינה ומדריגה שלו".

 [ליסוד הדבר ניתן להשוות דברי ה'דגל מחנה אפרים' שמפרש בפרשת במדבר את הפסוק: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד, כ) - "יש לומר הרמז בזה על דרך ששמעתי מן אא"ז זללה"ה, שיש לפעמים שבא אחד אצל הצדיק כדי ללמוד ממעשיו, והצדיק הוא אז בבחינת קטנות והוא מקבל ממנו כך, ולא ידע לאזדהורי ביה, וכמו שאירע שבא אחד אל הרב המפורסם מוהר"ן זללה"ה, וראה ששתה אז קאווע בטלית ותפילין ונסע לביתו והתחיל לנהוג גם כן כך, וזהו אזהרה 'ולא יבואו לראות', היינו, בשביל לראות את מעשיו ולקבלם תיכף, 'כבלע את הקודש', היינו, שיש לפעמים שהוא בימי הקטנות ונבלע אז הקדושה בו, ולכך 'מתו', היינו שנפלו ממדריגתן, לא יבואו לקבל זה כי אם שיראה זמן הגדלות ויקבל ממנו..."].

בעל ה'תולדות יעקב יוסף' זי"ע מבאר את עומק הדברים בכמה מקומות (ראה: 'כתונת פסים' פר' שמיני ד"ה עי"ל בביאור פסוקי; 'תולדות יעקב יוסף' פר' מסעי ד"ה עי"ל דכתבתי; 'בן פורת יוסף' בסו"פ וירא ובפר' ויצא ד"ה פן ב'; 'צפנת פענח' פר' תרומה) על פי מה שהאריך ('כתונת פסים' שם) אודות הדרך הנכונה איך לקשט את אחרים וללמדם בינה, שהכלל ראשון בזה הוא: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"מ קז, ב), שאיש המוכיח או מלמד צריך להיות שלם בעבודתו את בוראו, ורק אז יכול לקשט אחרים, ושלימות העבודה מצד האדם היא כשהוא נדמה למלאך שאינו יורד לעוה"ז כי אם לעשות שליחות ית"ש, וכמו כן על הרב להיות במדרגה זו - שידע שכל עצם מציאותו בעולם הזה אינו אלא לעשות שליחותו ית', וכלשון קדשו (תוי"י מסעי שם): "דכתבתי פירוש הפסוק 'שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא', על פי מה שכתוב ב'עקידה' (שער סג) כמו מלאך מלביש גוף גשמי בירידתו לעוה"ז כדי לעשות שליחותו ית' בעוה"ז, וכשגמר שליחותו מתפשט מהגוף הגשמי וחוזר לרוחני, כך האדם בהיותו מלובש בחומר הגוף בעוה"ז הוא רק לעשות שליחותו ית' בעוה"ז תורה ומצות פעולת הנשמה על ידי איברי הגוף, ולא שאר עסקים עסקי גשמי...".

בדרך מליצה העלה בזה בספר 'אור המאיר' (פר' אמור): "אמנם עינינו הרואות עתה בדור הזה, רבים הם המתפרצים ומדמים בנפשם, שגם המה מן הגדולים אשר בארץ המה, ועליהם מוטל להורות ולהזהיר ולצוות בטוב, וראוי לכנותם בשם כהנים, אשר תורה יבקשו מפיהם, לומר דברי תורה ומוסר ואמרתי בדרך צחות, אשר חכמים הגידו 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו', הכוונה, כי באמת מי שנוגע יראת ה' בלבו, בודאי מכיר את עצמו ובחינתו, ואינו מוציא דבור לפני אלקים אפילו מתורה ומוסר כי אם לערך בחינתו והשגתו... אמנם יש לך רב מן המתנשאים ומתפארים שמדמה את עצמו למלאך ה' צבאות, ויהי בעיני עצמו כעם, ככהן גדול אשר יוצק על ראשו שמן... להניק לאחרים, להנות ממנו עצה ותושיה מתורה ותפלה, ובאמת הוא בעצמו ערום ועריה, ובביתו אין כל, ועדיין לא עמד בסוד עם ה', ולא פסע אפילו פסיעה אחת בעבודה, ועכ"ז נפשו רחבה עליו, ומדמה את עצמו לעובדים את ה' באמת, ובוש לא יבוש והכלים לא ידע, ואפשר לרמוז בדבריהם ז"ל: 'אם הרב', מוסב על הרב מן המתפארים, 'דומה למלאך ה' צבאות', כלומר, שמדמה את עצמו להם להיות מן הגדולים, עצה היעוצה לברר ולדעת רוח שטותם, 'תורה יבקשו מפיו', ואז כשיפתח פיו בתורה, תדע נאמנה מה מעשיו בבית ובחוץ, ויגלה בעצמו חרפתו ושטותו, כי מדבוריו ניכר אם תלמיד חכם הוא, ופיו ענה בו".