טבל ועלה / חגיגה יט ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במסגרת הדיון ברמות הטהרה הנדרשות לצורך אכילה בטהרה של חולין, תרומה וקודשים, עוסקת הגמרא בסוגייתנו בצורך לכוון בשעת הטבילה לרמת טהרה מסוימת – לדוגמה, מי שהתכוון לטבול לצורך תרומה לא יוכל לאכול קודשים על סמך טבילה זו. במהלך הדיון מביאה הגמרא את דבריו של רבי אלעזר: "טבל ועלה – מחזיק עצמו לכל מה שירצה". הגמרא מבארת את דבריו של רבי אלעזר, ועוסקת בשאלה עד איזו שעה בדיוק יכול אדם לקבוע את רמת הטהרה שהוא מבקש להפיק מן הטבילה.
אולם לשונו של רבי אלעזר, "טבל ועלה", וכן העובדה שלדעתו האדם יכול עדיין לקבוע את אופייה של הטבילה בשעה שהוא עולה מן המים, מדגישות לכאורה את העלייה ממי המקווה. בפשטות נראה שהטהרה תלויה בכניסה למקווה, והעלייה ממנו אינה אלא סיום הטבילה ומעבר הכרחי לפעולותיו הבאות של האדם, אך אפשר שמדבריו של רבי אלעזר נשמע שגם לעלייה מן המקווה יש משמעות בתהליך הטהרה. נראה שכך עולה גם מדבריו של הרמב"ם (שאר אבות הטומאה ו, טז):
"הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה... וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר... וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר, שהרי עלתה לו טבילה, וזה הנוגע במשכב, כשהוא במקוה, אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים וא"צ לומר שהוא מטמא אוכלין ומשקין".
מלשונו של הרמב"ם נראה שהאדם שנגע בטומאה בעודו במקווה נטהר רק כשהוא עולה מן המקווה, ולא כאשר הוא מניח מידיו את מקור הטומאה. כך גם משכב הזב, הנטהר מטומאתו רק כשהוא עולה ממי המקווה. הכסף משנה על אתר אכן כתב זאת במפורש:
"ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה".
רבים תמהו על דבריו של הכסף משנה – מה טיבה של העלייה מן המקווה בתהליך הטהרה, וכיצד היא מטהרת את האדם מטומאתו?
נראה שאפשר להציע שתי הבנות ביחס לדין זה:
א. העלייה מן המים היא אכן צעד בתהליך הטהרה – בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, התורה חידשה שהעלייה מן המים מטהרת, ולא הכניסה אליהם.
ב. העלייה מן המים מגדירה את מעשהו של האדם כ'טבילה' – כניסה למים בלבד אינה אלא רחיצה בעלמא, ורק לאחר שהאדם עלה מן המים יכול המעשה שעשה להיחשב כ'טבילה' ממש. הדבר מסתבר יותר בטבילות הדורשות כוונה, כגון אלה הנזכרות בסוגייתנו, שבהן יש צורך בסיום מעשה הטבילה מתוך הכוונה הנכונה כדי להחשיבה כראויה לטהר, אך אפשר שהוא הדין גם בטבילות שאינן דורשות כוונה, וגם בהן מעשה הטבילה אינו מקבל את אופיו עד שיוכיח סופו על תחילתו.
שני ההסברים הללו דומים בכך שלפי שניהם העלייה מן המקווה היא חלק הכרחי בטהרה – אין טהרה קודם העלייה, בין אם משום שהיא השלב המטהר עצמו או משום שהיא מגדירה את מה שקדם לה כטבילה המטהרת. אולם האדמו"ר מראדזין, בספרו 'סדרי טהרות' (כלים א), העלה שאלה נוספת: הרמב"ם הזכיר את הצורך בעלייה מן המקווה דווקא ביחס לאנשים או לחפצים שנטמאו בעודם במקווה – האם הדבר נכון גם ביחס לאנשים ולחפצים שנטמאו קודם כניסתם למקווה?
על פי שתי האפשרויות שהזכרנו נראה שאכן יש צורך בעלייה מן המקווה גם כשהאדם או החפץ נטמאו קודם שנכנסו למקווה, אך האפשרות השנייה, שלפיה העלייה מן המקווה נצרכת רק כשהאדם או החפץ נטמאו בעודם במקווה, עשויה לפתוח בפנינו הבנה שלישית, המצמצמת מעט את דבריו של הכסף משנה. על פי הבנה זו יש בטבילה שני מרכיבים היכולים לטהר, כל אחד בפני עצמו: הכניסה למי המקווה והיציאה מהם. חפץ או אדם שנטמאו בתוך המקווה אינם יכולים להיכנס אליו, וממילא הם ייטהרו רק בצאתם ממנו. לפי הבנה זו ה'טבילה' היא בעצם לא השהייה במי המקווה אלא הפעולה של האדם, המבקש לשנות את מצבו המקורי ולהתנתק מטומאתו – בין אם הוא עושה זאת באמצעות הכניסה למקווה ובין אם באמצעות היציאה ממנו.
