זמן תיקון / רפי זברגר

חגיגה יט ע''א
 

הקדמה

נלמד את הרישא של המשנה בדף הקודם הפותחת את דיני טומאה וטהרה הנלמדים מעתה ועד סוף המסכת.
ישנן מספר רמות של קדושה הדורשים טהרה. הדרגה הנמוכה היא חולין, שיש אנשים המקפידים לאוכלם גם בטהרה. לאחר מכן מעשר שני (שהופרש בשנה הראשונה, שניה, רביעית וחמישית לשמיטה). הדרגה מעליה היא של פירות שהופרשו לתרומה, הניתנת לכהן בכל ששת שנות השמיטה (שנת השמיטה פטורים מהפרשה בארץ ישראל). מעל התרומה ישנה מעלת הקודשים, שזהו בשר הקורבנות הנאכלים (שלמים נאכלים לישראל, וחטאת ואשם נאכלים רק לכוהנים), והרמה הגבוהה ביותר היא מי חטאת של אפר פרה אדומה.
נלמד במשנה התייחסויות שונות לרמות הקדושה הללו:
נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. ולקודש - מטבילין, ולחטאת, אם נטמאו ידיו - נטמא גופו.
על מנת לאכול חולין, מעשר או תרומה מספיקה נטילת ידים. לאכילת קודשים יש לטבול את הידיים במי מקווה כשר (שיש בו ארבעים סאה לפחות), וכדי לגעת במי אפר פרה אדומה יש להבחין: אם ידיו נטמאו - חייב לטבול את כל גופו במקווה, ואם לא נטמאו - מספיקה טבילת הידיים בלבד.
טבל לחולין - הוחזק לחולין, אסור למעשר. טבל למעשר - הוחזק למעשר, אסור לתרומה. טבל לתרומה - הוחזק לתרומה, אסור לקודש. טבל לקודש - הוחזק לקודש, אסור לחטאת.
הנוטל ידים או טובלם חייב להתכוון למטרה אליה הוא נוטל. לאור זאת פוסקת המשנה כי הטובל (או נוטל) למטרת אכילת חולין הרי שמותר לו לאכול אך ורק חולין. ולא אוכלין ברמה גבוהה יותר (מעשר, תרומה וקודשים). אם טבל על מנת לאכול מעשר, הרי הוא מותר במעשר (ובחולין) ואסור באכילת תרומה וקודשים. אם טבל לתרומה - מותר בתרומה (ובמעשר וחולין) אך אסור בקודשים. טבל לצורך אכילת קודשים מותר בתרומה, מעשר וחולין אך עדיין אסור בחטאת. רק אם טבל לחטאת מותר לגעת במי חטאת.
טבל לחמור - מותר לקל, טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל.
מסיימת המשנה את הקטע בכלל, שאם טבל לחמור - מותר לכל הקלים ממנו, ואם טבל ללא כוונה כלל (לא הוחזק) - אין משמעות לטבילתו, וחייב לחזור ולטבול שוב.
  

הנושא

למדנו במשנה כי יש להתכוון בשעת הטבילה לאיזו מטרה מיועדת הטבילה, ואם לא התכוון - כאילו לא טבל וחייב לחזור ולטבול.
אמר רבי אלעזר: טבל ועלה - מחזיק עצמו לכל מה שירצה.
רבי אלעזר מתייחס לשתי כוונות בטבילה. אחת - לשם כוונת טבילה באופן כללי, והשנייה לשם המטרה אליה מיועדת הטבילה כפי שלמדנו במשנה. פוסק רבי אלעזר כי אם אדם טבל וחשב רק את המחשבה הכללית בעת הטבילה, אך לאחר שעלה מן המקווה חשב את המחשבה הספציפית - נחשב הדבר כאילו חשב על כך בעת הטבילה ועלתה לו מחשבתו.
מיתיבי: עודהו רגלו אחת במים, הוחזק לדבר קל - מחזיק עצמו לדבר חמור, עלה - שוב אינו מחזיק. מאי לאו - אינו מחזיק כלל?
מקשה הגמרא על רבי אלעזר מברייתא הפוסקת כי רק אם לפחות רגל אחת נתונה במי המקווה, יכול עדיין לשנות את המטרה אליה טובל במקווה, אבל אם כבר יצא לגמרי מן המקווה - אינו יכול לשנות את הכוונה. נראה לכאורה כי דין זה סותר את הלכת רבי אלעזר.
לא, עודהו - אף על פי שהוחזק - מחזיק, עלה, - אם לא הוחזק - מחזיק, ואם הוחזק - אינו מחזיק.
מתרצת הגמרא ואומרת שיש הבדל בין שינוי כוונה לבין יצירת כוונה חדשה. לשנות כוונה שכבר הייתה בטבילה, חייבים להיות לפחות עם רגל אחת במקווה, ואם כבר יצא לגמרי - אין אפשרות לשנות כוונה קיימת. אך אם לא התכוון לכוונה ספציפית (אלא רק כוונה כללית לטהרה) הרי שאפשר לכוון גם אם כבר יצא לגמרי מן המקווה.
יש לדון בהלכת רבי אליעזר, כמה זמן לאחר היציאה ניתן להתכוון, והכוונה תועיל. נראה שיש מחלוקת בדבר.
התוספות על אתר סובר כי רק ''אם עודנו לח'' וניכרת טבילתו יכול להתכוון למטרת הטבילה, אך אם כבר התייבש ולא ניכר שטבל במקווה - אינו יכול יותר להתכוון.
נלמד את פירוש טורי אבן:
ונראה לי דרבי אליעזר לטעמיה אזיל, דסבירא ליה בפרק ט' דבכורות (דף נ''ו ע"ב) דיש ברירה, גבי מעשר בהמה בחלקו ט' כנגד ט' ועשר כנגד עשר אומר זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, והכי נמי כיון דטבל סתם אחר עלייתו, כשמחזיק עצמו אמרינן הוברר הדבר למפרע שטבילתו היתה על דרך זה.
טורי אבן מסביר כי רבי אליעזר פסק אצלנו כשיטתו בהלכת ברירה, שלמדנו במסכת בכורות. שם סבר רבי אליעזר דין ברירה כך שדבר הנודע לאחר זמן, אפשר להכיל אותו למפרע ולומר כי הוא כאילו היה בזמן קודם, כך גם אצלנו - החזיק עצמו הטובל ואמר לאחר הטבילה שהתכוון למטרה מסוימת, הרי אנו אומרים שכאילו התכוון אליה בשעת הטבילה ממש. לפי הסבר זה לכאורה ניתן לתקן גם אמר זאת לאחר שהתייבש ולא ניכרת טבילתו.
 

מהו המסר

דיון הפרשנים לגבי חלות דינו של רבי אליעזר עוסק בסוגית "שכחה", ועד כמה ניתן לתקן זאת בהמשך. שהרי מדובר באדם אשר ''שכח'' בעת טבילתו להתכוון למטרת הטבילה, ונזכר רק לאחר שעלה. האם יכול להשלים את הכוונה רק בעודנו לח ונראה "כאילו" עדיין לא הסתיימה הטבילה (תוספות), או אף מאוחר יותר מדין ברירה, ''המסביר'' למפרע את כוונתו שנשכחה בזמן אמיתי. גם לפירוש זה נראה שיש להגדיר זמן מכסימלי לתיקון (טורי אבן).
לכל אחד מהפירושים אנו למדים כי ''זמן תיקון השכחה'' מוגבל ואין אפשרות לתקנה עד בלי סוף. נלמד מכאן להשתדל לעשות כל זמן בעיתו ובזמנו, וגם אם נשכח הדבר, במקרים מסוימים יש זמן מוגבל לתיקון המעוות. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]