מי צריך להתענות ומי לא?
הרב דב קדרון
חגיגה כב ע"ב
מסופר בגמרא שרבי יהושע לא הבין את דברי בית שמאי והיה בטוח שטעו בדבריהם, ומשום כך אמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", אולם לאחר שאחד מתלמידיהם הסביר לו את סברתם, הוא הודה שהטעות הייתה אצלו, והלך ונשתטח על קבריהם ועד סוף ימיו התענה כדי לכפר על דיבורו כנגדם, עד ש"הושחרו שיניו מפני תעניותיו".
בספר יערות דבש (ח"ב דרוש א, מובא בלקט ביאורי אגדות) דן בעניין התענית, שמצד אחד אמרו חז"ל (תענית יא,א) שכל המתענה נקרא חוטא, ומצד שני רבי יהושע התענה הרבה.
וכדי ליישב את שתי הגישות הוא כותב שהדבר תלוי באדם:
מי שיכול לכבוש את היצר הרע גם כאשר הוא אוכל ושותה, ואם יתענה יגיע לדרגה כזו שיתבטל ממנו יצר הרע לגמרי – זה לא טוב, כי יש צורך קצת ביצר הרע לקיום העולם, כמו שלומדים מעניינו של השעיר המשתלח ביום הכפורים, ולכן לאדם כזה אסור להתענות.
אבל מי שמרגיש שללא התענית והסיגוף יגבר יצרו עליו, ומטרתו היא להכניע את היצר הרע רק כדי שלא יוכל להסיתו – זוהי מטרה טובה, ואדם כזה צריך להתענות.
