סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

חשש מפני איבה / רפי זברגר

חגיגה כב ע''א
  

הקדמה 

החומרה הראשונה של קודשים על תרומה, מבין אחת עשרה חומרות שהוזכרו במשנה הראשונה בפרק, היא ''מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודשים''. הגמרא בדף הקודם, מביאה לכך שני הסברים:
אמר רבי אילא: מפני שכבידו של כלי חוצץ
רבי אילא סובר שחומרה זו קשורה לדיני חציצה, כיוון שהכלי הפנימי ''מכביד'' על הכלי החיצוני וגורם לכך שהמים לא יגיעו לא לכלי הפנימי ולא לכלי החיצוני.
הגמרא מציינת בהמשך כי רבי אילא סובר לשיטתו שישנן במשנה רק עשר חומרות של קודש על תרומה, כיוון שהחומרה בהמשך המשנה של ''בקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל'' עוסקת גם בדיני חציצה ושתי החומרות הללו בעצם מאוחדות לאחד, ולכן יש רק עשר חומרות.
רבא אמר: מדסיפא הוי משום חציצה - רישא לאו משום חציצה. ורישא היינו טעמא: גזירה שלא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד.
רבא חולק וסובר כי לא ייתכן שישנן שתי חומרות שעוסקות באותו נושא (של חציצה), ולכן הוא מסביר כי החומרה הראשונה אינה אלא גזירה משום דין טבילת חפצים קטנים כמו מחטים ומזלגות קטנות (צינורות) בתוך כלי הנמצא במקווה שפיו צר מאוד, וקטן מרוחב קנה שתוקעים בנוד של עור כדי להוציא ממנו את המשקים. שהרי למדנו במשנה במסכת מקוואות שכלי הנמצא בתוך מקווה שפיו קטן משפופרת הנוד, אין לו דין חיבור למקווה ואין להטביל בתוכו כלים קטנים לטהרם. אם כן, אנו מחמירים לפי רבא, גם בטבילת כלי המונח בתוך כלי לענייני קודשים, מחשש שמא יבואו להתיר גם טבילת חפצים קטנים בכלי שאין בפיו רוחב כשפופרת הנוד. 
 

הנושא

אי הכי תרומה נמי,
מקשה הגמרא, לפי שני הטעמים שלמדנו (רבי אילא ורבא) לא ברור מדוע החומרה של כלי בתוך כלי נוהגת רק בקודשים ולא גם בתרומה, שהרי שני הטעמים שייכים גם לתרומה.
למאן קאמרינן - חברים, חברים מידע ידעי!
עונה הגמרא כי כל הדינים הללו הם חומרות השייכות רק ל''חברים'' שמקפידים על דיני טומאה וטהרה, והם בקיאים בהלכות חציצה (לשיטת רבי אילא) וגם בדיני מקוואות (לשיטת רבא) ולכן אין לחשוש בתרומה.
אי הכי קודש נמי,
ממשיכה הגמרא להקשות אם החברים בקיאים, מדוע אנו מחמירים בקודשים?
חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל,
חוששים שמא עם הארץ יראה את החבר מטביל כלי בתוך כלי ויטביל גם בעצמו כלי בתוך כלי מבלי להיזהר בדיני חציצה (כפי שהחבר מקפיד).
תרומה נמי חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל!
ממשיכה הגמרא להקשות, והרי לכאורה אותו חשש (שמא עם הארץ יראה ויעשה מבלי להקפיד) שייך גם בתרומה, ומדוע שם לא החמירו?
לא מקבלינן מינייהו.
עונה הגמרא תירוץ מעניין: כוהנים חברים (עליהם אנו מדברים בענייני טומאה וטהרה) כלל לא מקבלים תרומה מעם הארץ, מחשש שמא טימאו אותה, ולכן גם אין חשש שעם הארץ יראה את הכהן מטביל כלי בתוך כלי וייעשה כך בעצמו.
קודש נמי לא נקביל מינייהו!
הגמרא ממשיכה לשאול, ומדוע שנקבל מעם הארץ קודשים, הרי יש לחשוש לטומאתם כמו החשש מטומאת תרומה? אם כן, גם קודשים אין מקום לגזירת עם הארץ שיראה ויטביל כלים בחציצה.
הויא ליה איבה.
עונה הגמרא, כי אמנם החשש קיים גם בקודשים, אבל ''מפני איבה'' שעם הארץ לא ישנא את גזברי הקודשים שלא יסכימו לקבל ממנו, אנו מקילים ומקבלים גם מעמי הארצות קודשים.
תרומה נמי הויא ליה איבה!
חוזרת הגמרא ושואלת, אם כך, נחשוש לאיבה גם בתרומה, שכן אם הכוהן החבר לא יסכים לקבל ממנו תרומות, הוא עלול לשנוא את הכוהנים.
לא איכפת ליה. דאזיל יהיב ליה לכהן עם הארץ חבריה.
מסיימת הגמרא וקובעת כי בתרומה לא נגיע לכלל איבה, שכן יש לעם הארץ פתרון אחר. הוא יכול להביא את התרומה לכהן עם הארץ שפחות מקפיד על נושאי טומאה וטהרה ובכך יבוא על מקומו בשלום.
ומאן תנא דחייש לאיבה - רבי יוסי היא, דתניא, אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה - כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו.
הגמרא מציינת כי התנא הסובר סברה זו של ''חשש לאיבה'' הוא רבי יוסי שאמר בברייתא כי עמי הארצות נאמנים להביא גם יין לנסך ושמן למנחות במקדש בכל ימות השנה, מחשש שאם לא נקבל מהם יין ושמן, מתוך איבה ושנאה למקדש, הם יעשו במה לעצמם בזמן שנאסרו הבמות, ויקריבו שם קרבן במקום בבית המקדש. כמו כן, עמי הארצות נאמנים גם להביא פרה אדומה לצורך טהרה מטומאת מתים, שאם לא כן, ''כל אחד ישרוף פרה אדומה לעצמו''.
אמר רב פפא: כמאן מקבלנן האידנא סהדותא מעם הארץ, כמאן - כרבי יוסי.
מסיים רב פפא את הסוגיה וקובע כי גם דין קבלת עדים עמי ארצות כיום, מסתמך על סברת רבי יוסי ''משום איבה'', שכן, אם לא נקבלם הם יקימו בתי דינים לעצמם, או שילכו לבתי דין של עכו''ם.  
 

מהו המסר

עיקרון של רבי יוסי שלמדנו היום, המתיר לקבל מעם הארץ קודשים, שמן למנחות, יין לנסכים, ואף מתיר לקבל עדות מעם הארץ, הכול משום חשש איבה, מלמדנו מסר חשוב מאוד לחיים משותפים עם יהודים שאינם מקפידים על קלה כחמורה. החשש מפני שנאתם לדת ולדתיים, מתירה "להרפות" מעט מגזירות ותקנות של חכמים, כאשר אין פתרון אחר בנמצא (כמו מתן תרומה לכהן עם הארץ). ודי לחכימא ברמיזא. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר