סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 


סיפורי חוני / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון


סיפורו של חוני שישן שבעים שנה ושהתעורר לעולם שהוא לא הכיר ושלא הכיר אותו מעורר תמיד עניין רב. ברצף הסוגיה שבבבלי משתמע שהסיפור מתייחס לאותו חוני המעגל שמסופר עליו במשנה שהתפלל עבור גשמים בשנת בצורת והתלונן על שלא נענה כיאות. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי נאמר, "אמר רבי יודן גירייא: הדין (אותו) חוני המעגל (שהתפלל) בר בריה ( היה נכדו) דחוני המעגל הווה (שהיה) סמוך לחורבן בית מקדשא". שיטה זו תואמת את סיפור חוני המתפלל (הנכד) המתרחש בדור שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין כמה דורות לאחר שיבת ציון של בית שני.

על רקע זה רבו המפרשים שהבינו שישנה זיקה בין סיפור חוני הנרדם לבין חורבן בית ראשון, גלות בבל והקמת הבית השני. שתי גרסאות הסיפור, זה שמובא בסוגיתנו בדף כג בשם רבי יוחנן וזה שבתלמוד הירושלמי, על כל השינויים שביניהם, מתמקדות בפסוק, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – מה שמחזק פרשנות זו. אם כן, שאלת הגמרא "מי איכה דניים שבעין שנין בחלמא?" (האם ישנו מי שישן שבעים שנה בחלום?), מפנה לפלא אדם שישן שבעים שנה, אלא מתייחסת לשבעים שנות גלות בבל. הסיפור אינו מתמצה במעגל הזמן של חוני ושל משפחתו, יש בו התמודדות עם שאלת המשכיות הקיום היהודי בין תקופה לתקופה, בין עידן לעידן, בין בית לבית.

שתי גרסאות הסיפור בבבלי ובירושלמי שונות לחלוטין באופיין – בסוגיתנו סיפור בעל מימד טראגי, זה שבירושלמי של תיקון וגאולה. הסיפור בבבלי מתחיל במפגש חידתי, "יום אחד הלך (חוני) בדרך, ראה אדם אחד נוטע חרוב. אמר לו, וזה עד כמה שנים טוען פירות? ענה לו, 'עד שבעים שנה'. אמר לו: 'פשוט לך שאתה חי עוד שבעים שנה שאתה נוטע את העץ הזה ליהנות מפירותיו!?'. ענה לו:'אני עולם מלא עצי חרוב מצאתי כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני גם כן לבני'. "

משמעותה של שתילת העץ חושפת את מגמת הסיפור. אין אדם זורע בכדי לאכול מפירות מעשיו, אלא מכין את העולם עבור בניו ובני בניו. הם אשר ייהנו מפרי מעשי אבותיהם; גם הם ימשיכו ליצור עולם חדש, אך שוב לשם הדורות הבאים. תרדמת השבעים שנה של חוני תואמת את זמן העץ מפעולת הזריעה עד מימושה של הזריעה בהוצאת הפירות, ובכך נמשך חוני לתוך הזמן המיוחד של התקשרות הדורות. החלום של חוני מבטא העלם הדעת מקצב היש המתחדש תמיד ומראיית מימוש פירות מעשיו ומידת ערכם גודלם.

חוני המתעורר מוצא את עצמו במבוכה, העולם סביבו התחדש, אבל חוני נשאר אותו חוני. הוא חי מציאות של תוהו - אין לו מקום ואין לו זמן, משפחתו אינה מכירה אותו, אין לו בר-שיח בבית המדרש. הוא נפטר בפחי נפש והופך מצבה לאותה תובנה תשתיתית, "או חברותא או מיתותא" (או שיש לאדם שיח לימודי ערכי עם חברים או שאין לו חיים). נקודת האור היחידה שתרדמת החלום מזמינה לחוני הנה בביקורו בבית המדרש ושומע: "מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה של חכמים שהייתה קשה להם, היה פותר להם". גם נקודה זו מחישה לו את מצבו התלוש - כאשר חוני טוען כלפיהם, "אני הוא!", לא מאמינים לו, "חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת".

חיות אותו בית מדרש כחיות החרוב. את פירות ההלכות ששתל חוני בחייו, אוכלים חכמים לאחר שבעים שנה. אלא שמעגל הזמן הפרטי אינו כחיות העולם, בעץ ובתורה. מימדי הזמן בהפריית חיות העולם והבשלת פירותיו הנם שורש של צער וייסורים. גם חוני זקוק להכרה ולכבוד, לידידות ולחיק המשפחה.

זהו גם פשר "החולמים" שב"שיבת ציון" – גם הוא חלום של שבעים שנה. אין המשכיות במובן הפשוט, מה שהיה לא יהיה, בית המקדש השני לא יהיה דומה לבית הראשון. סוד הנצח בעולם הזה הוא של רוח הנמצא תמיד במצב של התחדשות. היעלמותה של תקופה הוא ההבטחה לחידוש הקיום. כך הבית השני יהווה פירותיהם של אלו שטרחו לשתול את הזרעים שבעים שנה לפני כן. מובנה העמוק של ההמשכיות הינו בהשתנות ובהשתכללות מתקופה לתקופה, מעידן לעידן, מבית לבית. כך יש להבין את אפיונו של חוני כתלמיד חכם, כמברר הלכות ומאיר ספקות - הגיבור המובהק של הבית השני בתלמוד הבבלי.

הסיפור בירושלמי מעמיד את פשר החלום "בשוב ה' את שיבת ציון" באופן אחר לחלוטין. במפורש מודגש ששבעים שנות שינתו של חוני מקבילות לשבעים שנות הגלות עד בניין הבית השני. אבל ישנו חידוש מהותי - מה "שמאיר" בבבלי הנן ה"שמועות" – ההלכות, מה שמאיר בירושלמי הנו חוני עצמו.

גם בגרסה זו מוצא חוני עולם חדש, לא מוכר. אלא שהשינוי הגדול שהוא מבחין בעולם אינו מרוקן אותו מזהותו הקיומית האישית. גם כשהוא ממשיך להתקיים כחוני, כפי שהיה לפני שנרדם, אין מבוכה, אין תחושה של ניכור חסר עוגן בזמן ובמקום. "אמרו לו; מי אתה? אמר להם, 'חוני המעגל'. אמר לו: שמענו שכשהיה הולך לעזרה שבבית המקדש היא הייתה מתמלאת באור (מה שמקביל ל"הלכות המאירות"). הלך (חוני לעזרה) והיא אכן התמלאה באור. קרא על עצמו את הפסוק, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

גם החלום של חוני כאן מגלם נקודת העלם בתודעה, אבל בניגוד לנאמר בבבלי דווקא ההעלם מבטיח המשכיות ללא שינוי. במקום מרוחק מהמציאות ההיסטורית, במערה, מה שמסמלת את מקום שמירת התודעה הפנימית, המכוננת, שומר חוני בשם ישראל את המציאות של בית ראשון ללא פגע וללא סרק. החלום אינו התנתקות ממעבר מעידן לעידן המאיים על הזהות של האדם הפרטי, אלא מהגלות עצמה, מאירועי הזמן והמקום במעשי האדם המאיימים לנתק את אור הבית השני מאור הבית הראשון.

לעומת חוני המברר ספקות בשמועות ההלכה בתלמוד בבלי, חוני בירושלמי מאיר את העולם בעצמו, לא דרך חכמתו בתורה אלא בעצם כוח אישיותו והתחברותו לשכינה שבמקדש. דמות הגיבור בתקופת בית שני בירושלמי הנו דמות "החסיד" השומר את התודעה הנבואית של קשר בלתי מתווך בין אדם לא-לוהיו כבסיס להתחדשות הבית.

הביטוי "חלשה דעתו" בסיפור בבבלי, הקשור לפטירתו של חוני, חוזר מספר פעמים בהקשר שונה בסוגיה. הביטוי הטעון משקף סוגים שונים של איבוד זהות ראשונית של אנשים תקיפים, בעלי נוכחות וסמכות, בדרך כלל של תלמידי חכמים. המפתיע הוא ש"חלישות הדעות", הנגרמת, כמו אצל חוני, מפגיעה בשורש הזהות האישית, מביאה לפתיחת השערים הנעולים של חסדי ה' ומוריד גשמים.

אביא שתי דוגמאות: "רבי יהודה נשיאה (נשיא הסנהדרין כשני דורות לאחר חתימת המשנה) גזר תענית, בקש רחמים ולא בא גשם. אמר, 'כמה מרחק יש בין הנביא שמואל מרמה (שביקש רחמים אפילו בקיץ ונענה) לבין יהודה בן גמליאל (התכוון לעצמו). אוי לו לדור שכן נתקע במנהיגות שכזו. חלשה דעתו ובא הגשם". (דף כד.). ועוד - "רב נחמן גזר תענית, ביקש רחמים ולא בא גשם. אמר: 'קחו את נחמן ותזרקו אותו מן הכותל לארץ'; חלשה דעתו ובא הגשם". דווקא העמידה על העוגן הקיומי שבעומק הזהות האישית של מנהיג - סמכותו הציבורית - ושל תלמיד חכם - ידיעתו המופלגת בתורה וסמכותו ההלכתית בשל כך - הם הם החוסמים בסיפורים אלו בפני שפע החיים. נפילת החומה האטומה בין אדם לבוראו באה בשבירת הביטחון הקיומי, מה שנראה כמעט כנפילה לסוג של דיכאון מתוך חוסר ההצלחה. אבל דווקא חשיפת שבריריותה של אותה חסינות פנימית, מתוך השבר שבחלישות הדעת, ומתגלית החיות שבאנושיות, ובא הגשם.

אלא שבבבלי התלבטות עמוקה סביב "חלישות דעת" זו. מסופר בהמשך שאחד מגדולי האמוראים, רבה, מתלבט למה הוא לא מצליח להוריד גשמים בשנת בצורת כאשר בדור הקודם הצליח רב יהודה. והרי, שואל רבה, "אנחנו עדיפים ממנו בלימוד תורה. בדורו התמקדו בעיקר בסדר נזיקין, ובדורנו לומדים לעומק ששה סדרים". באופנים נוספים מעמיד רבה את תוקפה של פניית המנהיג התורני לבקש רחמים על בסיס הדעת והחוכמה התורנית, ובשל כך אין לו הסבר לאי-הצלחתו. עד אשר הוא מגיע למסקנה שנוגדת ברוחה חלקים חשובים בסוגיה, "אם משום מעשים לא טובים (שלי) – אם יש מי שראה דבר שאינו ראוי, שיבוא ויעיד. אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן יפה, ובעוון הדור אין הגשמים יורדים".

אמירתו של רבה, על רקע הסיפורים על "חלישות הדעת" של גדולי ישראל, חושפת בחריפות את ההתמודדות שבתשתית הסוגיה. מחד, דווקא בירורי "ההלכות המאירות" הם הם הפירות הנפלאים שבבית שני המבטיחים את המשך גילוי השכינה; מאידך, היכולת לפנות לשכינה ולפגוע בה לשם הורדת שפע החיים נשארת תלויה כבבית ראשון באלו ששמותיהם קשורים לא למקום הלימוד אלא למקום התחינה, החן והחנינה – חנה במשכן שילה, חוני הנרגם ונכדו חוני המעגל, רבי חנינא בן דוסא ורבי יוחנן שקבע "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

בשל כן מיצוי המהלך של הסוגיה בא בהבלטת שתי דמויות שונות המגלמות את שני היסודות הסותרים – העצמת הדעת בכדי לבסס את הפריית התורה, וחלישות הדעת, כבחלום, בכדי להוריד את שפע הא-לוהי. סוגייתנו מהווה המאגר העיקרי של סיפורי רבי חנינא בן דוסא (דף כד:-כה), דמות החסיד הממשיך את דרכו של חוני והמקיים עולם כנביאי ישראל שבבית ראשון. לעומתו, רבי עקיבא, גיבור מפעל הפריית ההלכה והתורה שבעל פה הוא אשר, בניגוד לרבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס השומר תמיד על המשכיות המסורות, מצליח להוריד גשמים.

תפילת רבי עקיבא, "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו" בפשיטות הניסוח ובהתפשטות הנפש שבה נשמעת כהפנמת דרכם של חסידי בית שני על ידי גדול חכמי ישראל. בסיכומה מקפידה הגמרא להעיר – "יצתה בת קול ואמרה (כבנבואה קטנה!): לא מפני שזה גדול מזה (לא הבדל בידיעת התורה היא שגרמה לכך שדווקא רבי עקיבא הוא שנענה), אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו" (דף כה.).

תגובות

  1. ז אדר א תשפ"ב 08:32 תודה | נילי בן ארי

    אני עוסקת בסיפור חוני הישן, וחידשתם לי נקודות שלא חשבתי עליהן. מודה!

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר