חיבת הקודש / חגיגה כד ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במסגרת העיסוק בהבדלים שבין דיני הטהרה בתרומה ובקודשים דנה הגמרא בדף כד ע"א ברמות הטומאה הקיימות בכל אחד מן התחומים – רמת הטומאה הקלושה ביותר של התרומה היא 'שלישי לטומאה', ואילו קודש יכול להיטמא גם מדבר שהיה שלישי לטומאה, ולהפוך לרביעי לטומאה.
הראשונים עסקו, בעקבות סוגיית הגמרא, בשאלת תוקפן של 'מעלות' הקודש שנזכרו בסוגייתנו – מדאורייתא או מדרבנן. רש"י במסכת פסחים (יט ע"א ד"ה אמר) טען שהמעלות הללו הן מדרבנן, והסביר שמדאורייתא קודש אינו יכול לקבל טומאה ברמת 'רביעי' לא רק מחמת קלישותה של הטומאה, אלא פשוט משום שאי אפשר ליצור 'שרשרת היטמאות' המגיעה עד רביעי לטומאה: אב הטומאה (כגון שרץ) יכול לטמא כלי ברמת ראשון לטומאה, הכלי יכול לטמא אוכל ולעשותו שני לטומאה, ואותו אוכל יכול לטמא משקה ולהפוך אותו לשלישי לטומאה. אולם מכאן והלאה אי אפשר להמשיך את השרשרת, משום שמן התורה משקה אינו יכול לטמא אוכל או משקה, ו"אין טומאה עושה כיוצא בה" – אוכל אינו יכול לטמא אוכל אחר, אלא רק משקה. אם כן, בשרשרת שהוזכרה, לאחר האוכל יוכל לבוא רק משקה, ולאחר המשקה לא יוכל לבוא כלום.
הראשונים הציעו תשובות שונות לטענה זו, ואנו נתמקד בתשובתו של רבנו תם, שהובאה בתוספות בסוגייתנו (ד"ה מנין):
"אר"ת דמשכחת לה לרביעי בקדש [דאורייתא] ע"י עצים ולבונה דטמאין ע"י חיבת הקדש... והיה קשה להר"ר אלחנן... וכי עדיפא מאוכל גמור דלא אהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני?".
רבנו תם מגייס לעזרתו דין ייחודי, הקובע שגם דברים שאינם נחשבים אוכל יכולים להיטמא, אם הם קדושים, משום ש'חיבת הקודש מכשרתם לקבל טומאה' – חשיבותו של הקודש משמשת תחת חשיבותו של האוכל, ומאפשרת גם לחפצים אחרים, כגון עצים או לבונה המיועדים להקטרה, להיטמא בטומאת אוכלין. חפצים אלו אינם כבולים לכלל "אין אוכל מטמא אוכל", ולכן הם מסוגלים להיטמא מאוכל ולחזור ולטמא את בשר הקודש.
רבנו אלחנן חולק על תירוצו של רבנו תם, וטוען שגם דברים שיכולתם להיטמא בטומאת אוכלין נובעת מכוח חיבת הקודש אינם עדיפים מאוכל גמור, ואינם יכולים ליצור שרשרת היטמאות שתגיע עד רביעי לטומאה.
אפשר שהמחלוקת בין בעלי התוספות קשורה להבנת אופיו של דין חיבת הקודש: רבנו אלחנן סובר שחיבת הקודש מעניקה לחפץ מעמד של אוכל, ואילו רבנו תם סובר שחיבת הקודש מעניקה לחפץ את היכולת להיטמא, אך לא מכוח החשבתו כאוכל אלא כסוג טומאה עצמאי – טומאת חיבת הקודש. לכן סובר רבנו אלחנן שהמגבלות החלות על טומאת אוכלין רגילה חלות גם כאן, ואין דבר שנטמא בחיבת הקודש מטמא אוכל, בעוד לדעת רבנו תם דברים שנטמאו מכוח חיבת הקודש אינם כבולים למגבלות אלו.
[אומנם, קושייתו של רבנו אלחנן חריפה יותר, ויש מקום להקשותה גם לפי שיטת רבנו תם – הלוא גם אוכל קדוש אינו מטמא אוכל אחר, על אף שלכאורה הוא היה ראוי לקבל טומאת חיבת הקודש, אף אם אינו מטמא כאוכל, ואכמ"ל.]
שאלת אופייה של טומאה המבוסת על חיבת הקודש עשויה להשפיע על דינים נוספים, ונזכיר שניים מהם:
א. הכשר. כדי שאוכל יוכשר לקבלת טומאה עליו לבוא במגע עם אחד משבעת המשקים. הרמב"ן (חולין לה ע"א) והמנחת חינוך (מצוה קמ"ה) נחלקו בשאלה אם הדבר נכון גם לגבי חפץ שטומאתו נובעת מכוח חיבת הקודש. נראה ששאלה זו תלויה בחקירה שהזכרנו: אם טומאת חיבת הקודש היא ביסודה טומאת אוכלין – סוף סוף יש צורך בהכשר משקה, אך אם מדובר בטומאה מסוג חדש – ייתכן שחפץ קדוש יוכל להיטמא גם ללא הכשר.
ב. שיעור כביצה. לדעת בעלי התוספות, כדי שאוכל יוכל לקבל טומאה עליו להיות בשיעור כביצה לפחות. בעל 'שער המלך (ברכות ו, א) הסתפק אם מגבלה זו קיימת גם בטומאה המבוססת על חיבת הקודש, ונראה שגם שאלה זו קשורה לענייננו: אם מדובר בטומאת אוכלין – מסתבר שיש צורך בשיעור כביצה, אך אם מדובר בטומאה עצמאית – אפשר שהיא פטורה מכך.
