חשיבות המשפחה / רפי זברגר

חגיגה כו ע''א-ע''ב
  

הקדמה 

למדנו במשניות קודמות על החומרות של הקודש על התרומה (אחד עשר חומרות ויש אומרים עשר חומרות), ולאחר מכן פרטו המשניות את הדינים החמורים בתרומה יותר מקודש. בין היתר למדנו כי בימי הרגל, עמי הארצות נאמנים על הטהרה גם של הקודש וגם של התרומה.
מה קורה לאחר הרגל? על כך עוסקות חלק מארבע המשניות שבדף שלנו. נלמד את המשנה השלישית והרביעית.
 

הנושא

משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה.
לאחר הרגל היו מטבילין את הכלים שנטמאו מעמי הארץ. מסביר פסקי הרי''ד:
פירוש מעבירין לשון הכרזה, כמו וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא (שמות ל''ו, ו'). שהיו מכריזין שיהו מתקבצין כל הכהנים לטהר הכלים שבעזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל שאע"פ שעשאן הכתוב חבירין לא מפני שטהורין הן, הילכך אחר הרגל מגען טמא למפרע.
פסקי הרי''ד מסביר את שורש המילה ''מעבירין'' מלשון הכרזה כמו שמתואר בפרשת ויקהל על ההכרזה לעם ישראל להפסיק ולהביא תרומות לצרכי בניית בית המקדש. גם ברגל, מסביר פסקי הרי''ד, הכריזו וביקשו מכל הכוהנים לבוא ולהשתתף במאמץ מרוכז זה של טהרת הכלים לאחר הרגל.
רש''י, פסקי הרי''ד ועוד פרשנים מסבירים מהו הצורך בטבילת הכלים, ואומרים כי טהרת מגע עמי הארץ ברגל, אינו באמת מפני שהם טהורים בחג, אלא כנראה כדי לתת יכולת לתפקד בימים אלו. שהרי אם היינו מטמאים אותם בחג, היה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להקריב את כל קרבנות החג על ידי כל עם ישראל העולה לרגל. נלמד מיד במשנה הבאה, כי עמי הארצות אינם רק עם ישראל הבא להקריב, אלא גם חלק מהכוהנים שהיו עמי ארצות. לאור זאת ברורה הנחיית המשנה לטהר את הכלים שנטמאו למפרע בימי החג.
מסיימת המשנה השלישית בתיאור המנהג בשנים שהחג מסתיים לקראת סוף שבוע:
עבר הרגל ליום ששי - לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת. רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין.
לא טיהרו את הכלים ביום שישי מפני כבודה של השבת, ומסבירים המפרשים כי כל כהן היה טרוד בצורכי שבת בביתו הוא, ולכן ''דחו'' את טהרת הכלים שבמקדש. רבי יהודה (ויש גורסים רבי יוסי) מרחיב את הדחיה של טהרת הכלים ליום ראשון, גם אם החג הסתיים ביום רביעי, שהרי יש עבודה גדולה נוספת שתפורט מיד בגמרא הקצרה שלאחר המשנה:
תנא: שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן. ומסביר רש''י:
שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח, שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה.
הקרבנות הרבים שהוקרבו בימי החג, הגדילו באופן משמעותי את כמות הדשן שנוצרה בעקבות שריפת הקרבנות. דשן זה לא פונה בימי החג אלא רק למחרת סיום החג.
המשנה הרביעית מפרטת את אופן העברת הכלים והזהירות הנדרשת בפעולה זו.
כיצד מעבירין על טהרת עזרה, מטבילין כל כלים שבמקדש ואומר להם: הזהרו שלא תגעו בשולחן.
כמעט כל הכלים שבמקדש ניתן היה לטבול ולטהרן, וזאת אמנם עשו לאחר הרגל. אך לגבי השולחן לא הייתה אפשרות לטהרו, שהרי כתוב בו (שמות כ''ה, ל'): וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד כך שאסור להוציאו ממקומו - הוא חייב להישאר כל הזמן במקום. לכן, ביקשו גם מכוהנים עמי הארץ להיזהר מאוד שלא לגעת בשולחן בשעת העבודה.
כל הכלים שבמקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשנים מביאין השניים תחתיהן.
לרוב הכלים שבמקדש היו כלים נוספים חילופיים (שניים ואפילו שלשה), כך שבזמן שלקחו את הכלי הטמא לטהרה, הניחו במקומם את הכלי החילופי. לא היה שולחן חילופי אלא רק שולחן אחד, ואמנם היה נס, שאף פעם לא נפסל לחם הפנים שהיה מונח על השולחן במשך כל השבוע.
כל הכלים שבמקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים מפני שהן מצופין.
רבי אליעזר סובר כי הגדרת מזבח הזהב (בתוך ההיכל) ומזבח הנחושת (על פתח ההיכל מבחוץ) כ''קרקע'' מפקיעה מהם דין טומאה.
להבנת שיטת חכמים ישנם שתי שיטות בגמרא: האחת סוברת שחכמים חולקים על עצם הדין וסוברים כי אמנם יש לטבול גם את המזבחות, כיוון שהם מצופים, עובדה המפקיעה מהם דין ''כלי עץ העשויים לנחת'' שאינם נטמאים.
לדעה השניה בגמרא, אין כלל מחלוקת בין התנאים, וחכמים הסבירו לשיטת רבי אליעזר, כי הציפוי של המזבחות אינו מפקיע מהם דין כלי עץ, כיוון שהציפוי בטל לגבי עיקר המזבחות העשויים מעץ.
 

מהו המסר

למדנו היום מספר הלכות המלמדות אותנו כי יש ''להתחשב במצב'' ולהבין את הצורך האמיתי, ולאור זאת יש להקל בזמנים מסוימים, כדי לאפשר לחיים להמשיך לזרום "באופן סביר".
• לא חוששים לטומאה בימי החג, אף לא לעניין תרומה, למרות שבפועל, לפי חלק מהמפרשים האנשים היו טמאים.
• וכן, מאחרים את תהליך טהרת כלי המקדש עד לאחר השבת ''מפני כבודה של השבת''. למרות שניתן היה להחליט ולתת לכוהנים ''צו שמונה'' לבית המקדש, ולחייבם לבוא ולנקות את הדשן מעל המזבח גם בימי שישי, ערב שבת קודש, ובכך להטיל על שאר בני משפחות הכוהנים את ההכנות לשבת. חכמים לא החליטו כך, אלא אפשרו לכוהנים ''לעשות לביתם'' ולהשתתף במאמץ המשפחתי להכנות לקראת השבת, ואף שכך, הכלים יישארו בטומאתם עוד יומיים עד לאחר השבת.
מכאן למדנו פרופורציות וסדרי עדיפויות בחיים. המשפחה כל כך חשובה, והשתתפות של כל בני המשפחה בהכנות לקראת שבת קודש חשובה לעין ערוך, כך שגם צורכי ציבור מרכזיים כל כך נדחים מפניה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]