סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

שולחנו של אדם / רפי זברגר

חגיגה כז ע''א
  

הקדמה 

בתיאור טהרת כלי המקדש במשנה האחרונה במסכת (כ''ו.:) מתייחסים נקודתית לשולחן:
מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם: הזהרו שלא תגעו בשלחן.
מאמר זה יעסוק בדיון הגמרא שהתחיל בדף הקודם ומסתיים בתחילתו של הדף שלנו, מדוע יש להזהיר את עמי הארצות (ישראל וגם כוהנים) שלא לגעת בשולחן.
 

הנושא

ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא,
מקשה הגמרא, מדוע בכלל יש בעיית טומאת שולחן, והרי השולחן עשוי עץ שאינו זז, נקרא בלשון חכמים ''כלי עץ העשוי לנחת'' וכלי כזה אינו מקבל טומאה כלל וכלל. הגמרא עתה מוכיחה כי כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה:
מאי טעמא - דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקם - אף כל מיטלטל מלא וריקם?
הפסוק בתורה העוסק בטומאת כלים מקיש עץ לשק (ויקרא י''א, ל''ב: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר), וכשם ששק המקבל טומאה ניתן לטלטלו גם כשהוא מלא וגם כשהוא ריק, כך גם עץ המקבל טומאה חייב להיות כזה שניתן לטלטל אותו. ובשלב זה מבינה הגמרא כי השולחן אינו מיטלטל, ולכן אינו אמור לקבל טומאה. אם כן, מדוע יש לשמור מפני מגע עמי ארצות?
האי נמי מיטלטל מלא וריקם הוא, כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא כ''ד, ו'): וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': - מכלל שהוא טמא. ואמאי? כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואינו מקבל טומאה! אלא מלמד שמגביהין אותו, ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, סילוקו כסידורו. דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים - כסידורו כך סילוקו, שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו.
עונה הגמרא כי הנחת היסוד שלנו אינה נכונה. השולחן אינו מוגדר ''עשוי לנחת'' מכיוון שבכל אופן הזיזו אותו. עתה מוכיחה הגמרא מדברי ריש לקיש שאמנם הזיזו אותו. ריש לקיש מתייחס לפסוק בפרשת אמר המדבר על "השולחן הטהור", ומבין כי ישנה אפשרות שהשולחן גם יהיה טמא. הוא שואל (את עצמו) וכי כיצד השולחן יכול להיות טמא, והרי הוא לכאורה ''כלי עץ העשוי לנחת'' שאינו צריך לקבל טומאה. ועונה שבאמת השולחן ''אינו עשוי לנחת'' בלבד, שהרי בכל חג (בשלשת הרגלים) הגביהו את השולחן והראו לעולי הרגלים שהיו באזור את הניסים הגדולים שהיו בלחם הפנים. הניסים מתוארים בדברי רבי יהושע בן לוי האומר כי הלחם היה טרי עם ריח טוב כאילו זה עתה יצא מהתנור, למרות שהוא נשאר במשך שבוע שלם על השולחן בהיכל, ורק אז הוא נאכל על ידי הכוהנים.
ותיפוק לי משום ציפוי, דהתנן (כלים כ''ב, א'): השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשייש, ושייר בהם מקום הנחת כוסות - טמא. רבי יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות.
שואלת הגמרא על מסקנת ריש לקיש, האם רק מן העובדה שהרימו את השולחן אנו מסיקים שהשולחן מקבל טומאה, והרי ניתן לומר כי ציפוי השולחן בזהב יגרום לשולחן לקבל טומאה, כפי שלמדנו במשנה במסכת כלים, שהציפוי המלא הופך את הכלי להיות עשוי מהחומר של הציפוי?
וכי תימא שאני עצי שטים דחשיבי ולא בטלי
מנסה הגמרא לומר כי אולי חשיבות העצים בשולחן גורמים לנו להתייחס אליו ככלי עץ ולא ככלי מתכת (זהב).
לאחר דין ודברים ודחיית תירוץ זה, מביאה הגמרא הוכחה אחרת לכך שהשולחן ייקרא כלי עץ ולא כלי מתכת.
אלא: שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ, דכתיב (יחזקאל מ''א, כ''ב) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':
הפסוק בספר יחזקאל המדבר על השולחן וקורא לו ''עץ'', מכאן שהשולחן נקרא עץ, למרות ציפויו בזהב.
לאור זאת ברור מדוע צריכים את הסבר ריש לקיש שהגבהת השולחן היא זו שהופכת אותו להיות כלי שאינו עשוי לנחת, ומסיבה זו השולחן יכול לקבל טומאה.
פתח במזבח וסיים בשלחן - רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו.
הגמרא מסיימת בשאלה על נוסח הפסוק, מדוע פתח הפסוק בציון מזבח וסיים בשולחן, כביכול, השולחן נקרא מזבח. ועונים על כך רבי יוחנן וריש לקיש, כי יש בשולחן מרכיבים של מזבח. כשם שבזמן בית המקדש, המזבח כיפר על עוונות האדם, כך בימינו כאשר בית המקדש עדיין לא הוקם - השולחן מכפר על עוונותיו של אדם. רש''י על המקום מסביר בלשונו הקצרה: ''בהכנסת אורחים''. כלומר, קיום מצוות הכנסת אורחים ''על שולחנו של אדם'' בעצם מביאה לכפרה על עוונות. ותוספות מצטט את הגמרא במסכת סנהדרין (ק''ג:) האומרת כי ''גדולה כוחה של לגימה'' במשמעות שעל ידי הכנסת האורחים השותים ואוכלים על שולחנו של אדם, ניתן להגיע ל''דברים גדולים'' כמו הכנסת אורחים.
 

מהו המסר

התחלנו את דיוננו בניסיון למצוא הוכחה כי השולחן במקדש יכול לקבל טומאה, והגענו בסוף הדיון למהותו וחשיבותו של השולחן בביתו של כל אדם ואדם. שולחן הוא כלי שניתן בעזרתו להגיע לכל מיני מחוזות. ניתן לעשות עליו דברים שאינם מהוגנים, ואז חס וחלילה להידרדר כלפי מטה, אך ניתן לסעוד עליו סעודות משפחתיות המקרבות את בני המשפחה זה לזה, ויותר מכך, ניתן בעזרתו לארח אורחים בביתנו, עובדה המגדילה את מידת החסד, ובעזרתה גם מתכפרים עוונותינו.
זהו סיום נאה למסכת שעוסקת רוב רובה בחגיגת ימים טובים של עם ישראל. ימים בהם אנו מתקדשים ומרבים בהבאת קרבנות לבית המקדש, יושבים בחברותה, אוכלים (את בשר הקרבנות ומאכלים אחרים) ונהנים אחד מן השני.
זהו מסר גדול המלמדנו כי גם בדברים הכי גשמיים שלנו כמו אכילה ושתיה, ניתן להגיע לדרגות גדולות של מצוות ומעשים טובים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר