פתיחה למסכת יבמות / יבמות ב ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
מצוות ייבום, שנעסוק בה רבות בחודשים הקרובים, נראית רחוקה מעולמנו, ובמהלך מאות השנים האחרונות הלך קיומה והצטמצם, כשבתי הדין ובני המשפחה מעדיפים על פניה את מצוות החליצה, הפוטרת מייבום. אולם אף שאיננו נוהגים בה הלכה למעשה, כפי שפסקה הרבנות הראשית לישראל, עדיין יש מקום ללמוד לעסוק בהלכותיה וללמוד מהן עקרונות חשובים, בבחינת "דרוש וקבל שכר".
טעמה של מצווה זו נתפרש בפסוק: "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" – שלא יהיה אדם מישראל ששמו יימחה מקרב העם ולא יהיה לו זכר. ההבנה הפשוטה היא שהדרך למנוע מצב עגום כזה היא שהיבם יישא את אשת המת, והבן שייוולד להם ייקרא על שם האח המת וימנע את מחיית שמו. על פי הבנה זו החליצה היא מעין עונש או ביזיון שהיבם ראוי לו משום שנמנע מלקיים את מצוות התורה ולהקים שם לאחיו.
אולם פרטי דינים שונים הקשורים למצוות הייבום והחליצה עשויים להעלות הבנה שונה, ונציין מעט מהם. הגמרא (להלן עט ע"ב) דנה בחיובו של סריס בייבום, ומתוך הדברים עולה שלפי חלק מהתנאים, יש סריסים החייבים בייבום על אף שאינם מסוגלים להוליד. כך גם ביחס לנשים שאינן ראויות להוליד – גם כאן יש הסוברים שהן חייבות בייבום. אם כל מטרתה של מצוות הייבום היא הקמת זרע, מה התועלת בקיומה על ידי בני זוג שאינם מסוגלים להוליד?
הרב נחמיה רענן, במאמר שהתפרסם בספר 'מאמר יבמין' (בהוצאת הכולל הגבוה של ישיבת הר עציון), הציע שאכן יש שתי הבנות בנוגע למהותה של מצוות ייבום:
א. הקמת זרע שייקרא על שם האח המת, כפי שהצענו לעיל.
ב. כניסת היבם תחת אחיו המת, באמצעות נשיאת אשתו. הגמרא גם מבינה שהפסוק "יקום על שם אחיו המת" משמעו שהיבם מקבל את נחלת המת, ונראה שהיבם עצמו הוא זה שקם תחתיו, ולא הבן שייוולד לו.
אפשר גם ששני המרכיבים הללו מתקיימים זה לצד זה, ומצוות הייבום מצילה את שם המת מלהימחות בשתי דרכים – הקמת זרע והקמה מחודשת של בית המת באמצעות נשיאת אשתו. לפי זה הפסוק "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" מכיל שני מרכיבים: "יבמה יבוא עליה" כדי להוליד בן שייקרא על שם המת, "ולקחה לו לאישה" כדי להקים בית שיישא את שם המת בעולם (וראו ב'העמק דבר' לנצי"ב על פסוק זה).
ייתכן שלאור זאת יש מקום לראות גם את מצוות החליצה בשתי דרכים. אפשרות אחת היא כפי שהצענו לעיל – שמדובר בעונש ליבם שסירב להקים את שם אחיו. אולם אפשר שגם החליצה מכילה הקמת שם למת ברמה מסוימת, ואולי הדבר מתבטא בקביעה "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" – שמו של בית היבם נקרא לדורות על שם הימנעותו מהקמת שם לאחיו, אך בקריאת שם זו עצמה יש זכר מסוים גם לאח ששמו לא זכה להמשך הראוי לו. יש לעיין בשאלה זו גם ביחס לסברת "חליצה קניין" המוזכרת בירושלמי בתחילת מסכתנו, שלפיה החליצה אינה רק פטור של היבם מייבום אלא גם יצירת קשר בין היבם לאשת המת, ואכמ"ל.
