צרת ערווה / יבמות ג ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה לעיל (ב ע"א) נאמר: "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן... מן החליצה ומן היבום". כלומר, כאשר האח שמת היה נשוי לשתי נשים, די בכך שאחת מהן אסורה על היבם באיסור ערווה כדי ששתי הנשים ייפטרו מייבום. עצם הפטור של ערווה מייבום מובן מסברה, ובדפים הקרובים מאריכה הגמרא לנתח אותו מנקודת המבט של דיני "עשה דוחה לא תעשה". אך הפטור של האישה השנייה, הצרה, תמוה לכאורה, שהרי אישה זו אינה אסורה על היבם!
הגמרא בסוגייתנו (ג ע"ב) מביאה את המקור לפטור ערווה וכן לפטור צרה:
"מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה' – 'עליה' מה ת"ל? לפי שנאמר 'יבמה יבא עליה', שומע אני אפי' באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן 'עליה' ונאמר להלן 'עליה' – מה להלן במקום מצוה, אף כאן במקום מצוה, ואמר רחמנא 'לא תקח'.
ואין לי אלא היא, צרתה מנין? ת"ל 'לצרור'".
לעניננו חשובה רק הסיפא של הברייתא, הלומדת את פטור צרה מן המילה "לצרור" שנאמרה בפרשת עריות ביחס לאיסור נישואין לשתי אחיות. מקור זה עומד בניגוד לדברי רבי (להלן ח ע"א), שלמד זאת ממקור אחר:
"רבי אומר: 'ולקח' 'ולקחה', 'ויבם' 'ויבמה' – לאסור צרות ועריות".
הגמרא (ח ע"ב) הסבירה את אופן הלימוד של רבי:
"לימא קרא 'ולקח', מאי 'ולקחה'? כל היכא דאיכא תרי לקוחין, דאי בעי נסיב האי, ואי בעי נסיב האי – שריא, ואי לא – תרוייהו אסירין".
בניגוד לסוגייתנו, שלמדה את פטור צרה מן המילה "לצרור", רבי לומד זאת מן המילה "ולקחה" שנאמרה בפרשת ייבום. רבי מדייק שדווקא כאשר יש ליבם חופש לבחור בין הנשים מתקיימת מצוות הייבום, ואילו כאשר אין הוא יכול לבחור באחת מהן – אין הוא מייבם אף את השנייה.
מהי משמעות ההבדל בין המקורות השונים? נראה ששני המקורות משקפים שתי הבנות שונות של פטור צרת ערווה:
א. הדרשה מ"לצרור" מכלילה את צרת הערווה בתוך דיני עריות. ממקור זה נראה שאיסור הערווה של היבמה האסורה מתפשט לצרותיה. הבנה זו מתחזקת לאור ההוה-אמינא בגמרא בדף ח' שאיסור צרת ערווה יתקיים גם שלא במקום ייבום, היינו שתמיד כאשר יש שתי נשים שבעלן מת ואחת מהן אסורה, תיאסר גם חברתה.
ב. הדרשה מ"ולקחה" מלמדת על דין מדיני ייבום, שעניינו הוא שכאשר אי אפשר לייבם את אחת הנשים פוקע דין הייבום לגמרי ואין לייבם אף אחת מהן, וכפי שכתב הרשב"א (ג ע"ב): "שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא".
הנפקא-מינה הפשוטה ביותר בין שתי הגישות היא במקרה שבו אחת הנשים אינה יכולה להתייבם, אף שאין היא "ערווה". לפי הגישה הראשונה, מכיוון שאין כאן ערווה האיסור לא יתפשט אל הצרות, ואילו לפי הגישה השנייה, מכיוון שיש אישה אחת שאינה יכולה להתייבם לא תוכל אף אישה להתייבם. התוספות (י ע"א ד"ה לעולם) דנו במקרה כזה ('בעלת התנאי'), וכתבו שמי שלומד פטור צרה מ"ולקחה" יאמר שגם במקרה כזה הצרה פטורה, ואילו מי שלומד מ"לצרור" יאמר שבמקרה כזה הצרה חייבת.
