פטור ערווה וצרתה מייבום וחליצה / יבמות ח ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה הראשונה במסכת יבמות קובעת שכאשר אישה האסורה על אדם באיסור ערווה נפלה לפניו לייבום – אין מצות ייבום, ואף אין חובה לחלוץ. המשנה מוסיפה שגם צרתה של אותה אישה פטורה מן הייבום ומן החליצה.
בהמשך לסוגיה בדף ג', העוסקת במקור פטור ערווה מן הייבום, מוסיפה הגמרא בדף ח' לעסוק בנושא זה. אחת השאלות המתעוררות במהלך הסוגיה היא אם מדובר בהלכה אחת או בשתי הלכות נפרדות. לשון אחרת: האם פטור ערווה ופטור צרת ערווה מן הייבום הם שני פטורים שונים, אשר כל אחד מהם זקוק למקור בפני עצמו, או שמא מדובר בהלכה אחת.
דומה ששאלה זו תלויה בחקירת יסוד בעניין פטור צרת ערווה מן הייבום. ניתן להבין שכאשר אישה האסורה באיסור ערווה נפלה לייבום, מעיקרא לא נוצרה 'זיקה'. בהמשך המסכת עוד נעסוק בהרחבה בדין 'זיקה', אך כבר כעת יש להעיר שהזיקה היא מעין חלות של קידושין בין היבם ובין היבמה. כידוע, קידושין אינם תופסים בערוה, ועל כן ברור כי במקרה זה אף הזיקה לא נוצרה מעיקרא, וממילא אין מצוות ייבום או חליצה.
לחלופין, ניתן להבין שהזיקה נוצרת מאליה, אף אם מדובר בערווה, ורק כאשר היבם מבקש לממש את הזיקה בפועל ולייבם את יבמתו, הוא נתקל באיסור ערווה ואינו מסוגל להשלים את המצווה. על פי גישה זו, כאמור, הזיקה מצד עצמה אכן נוצרה והושלמה.
הנפקא-מינה בין שתי ההבנות נוגעת לדין צרת ערווה. על פי ההבנה הראשונה, כאשר ערווה נופלת לייבום – מעיקרא לא נוצרת זיקה, ואם לא נוצרה זיקה, גם צרת הערווה נפטרה מאליה מן הייבום, שהרי אין כאן זיקה כלל! נמצא איפוא שעל פי הבנה זו פטור ערווה וצרתה הוא למעשה פטור אחד, הנובע מכך שמעולם לא נוצרה זיקה.
לעומת זאת, על פי ההבנה השנייה הערווה נופלת לייבום, אלא שבפועל לא ניתן לקיים את המצווה. בפשטות נראה שמדובר במניעה נקודתית של ייבום הערווה עצמה, שאינו אמור לחול גם על צרתה. אם כך, בבואנו לפטור גם את צרת הערווה מן הייבום יש לייסד הלכה נוספת ומקבילה, הדורשת מקור עצמאי.
בדברי הראשונים ניתן למצוא הוכחות שונות לכאן ולכאן, ואנו נסתפק בציטוט דברי הרמב"ם, שלכאורה אחז באופן ברור בהבנה הראשונה. ביחס לעצם פטור ערווה מן הייבום כתב הרמב"ם (ייבום וחליצה ו, ט):
"יבמה שהיא ערוה על יבמה, כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה, הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום, ואין לו עליה זיקה כלל".
הרמב"ם מבהיר שזיקת ייבום אינה יכולה להיווצר במקום ערווה. כמה הלכות לאחר מכן הוא מוסיף וכותב:
"מי שמת אחיו והניח שתי נשים, האחת אסורה על יבמה משום ערוה והשניה אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה, ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל".
הרמב"ם כורך באופן ברור בין שני הפטורים: מכיוון שאין זיקה ביחס לערווה, ממילא גם צרתה פטורה, שהרי לא נוצרה זיקה כלל ועיקר.
