שאלות תמוהות / רפי זברגר

יבמות ח ע''א-ע''ב
  

הקדמה 

הגמרא ממשיכה בסערת מוחות על הפסוק של איסור אחות אשה ושאר העריות ביחס לדיני ייבום. 
 

הנושא

רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, כי איצטריך קרא - למיסר צרה.
רבא חולק על הנחת היסוד של הגמרא בדפים האחרונים, שיש צורך של הפסוק (עליה) לאסור את הערווה של אחות אשה בייבום, והוא סובר כי דין זה ''פשוט'' וברור לאור הכלל שעשה אינו דוחה לאו שיש בו כרת, וברור שבמקום שיש ערווה נוספת, כמו למשל אחות אשה, אין היבמה רשאית להתייבם. ולכן מטרת המילה ''עליה'' בפסוק לאסור גם את הצרה על היבם.
וערוה לא צריכא קרא? והא תניא: אין לי אלא היא! משום צרתה.
מקשה הגמרא מלשון הברייתא שלמדנו בדף ג', שם שואלת הברייתא על הייתור של המילה ''עליה'' - אין לי אלא היא (הערווה עצמה) - משמע שהברייתא סוברת שגם הערווה צריכה פסוק לאסור. עונה הגמרא ומתקנת את לשון הברייתא כי מדובר על הצרה וזהו החידוש של הפסוק.
והא קתני: אין לי אלא הן! משום צרותיהן.
ממשיכה הגמרא להקשות מהמשך אותה ברייתא, המדברת גם על שאר העריות, ושוב שואלת ''אין לי אלא הן'' - משמע שגם הערוות עצמן צריכות פסוק לאסור. גם פה אותה תשובה: כוונת הברייתא לשאול על הצרות ולא על הערוות עצמן.
תא שמע, רבי אומר: ולקח ולקחה, ויבם ויבמה - לאסור צרות ועריות! אימא: לאסור צרות של עריות.
ממשיכה הגמרא להקשות מדברי רבי בברייתא אחרת, שם הוא למד משני הייתורים בפסוק בפרשת כי תצא (דברים כ''ה, ה'): כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (היה אפשר לכתוב בפסוק ולקח - ויבם, בלי הא בסופן של המילים) כי הצרות והעריות נאסרות. משמע שלפי רבי יש צורך בפסוק לאסור עריות, בניגוד לדעת רבא שדין זה נלמד מהכלל ''אין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת''. גם על קושיא זו מתרץ רבא באותו סגנון: מדובר על הצרות של העריות, והאיסור על ייבום העריות עצמן אינו דורש מקור.
והא תרי קראי קנסיב ליה, מאי לאו חד לערוה וחד לצרה! לא, אידי ואידי לצרה, חד למיסר צרה במקום מצוה, וחד למישרי צרה שלא במקום מצוה,
ועוד קושיא: והרי ישנם שני מקורות בתורה (ולקחה, ויבמה), האם אין מטרת אחד מהם לאסור את הערוה, ושוב קשה על רבא שלומד איסור ערווה מהכלל של אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
רבא נשאר בדרכו ומייחס את שני הפסוקים לצרה ולא בערווה עצמה. לימוד אחד קובע שצרת ערווה בייבום אסורה כמו הערווה, ולימוד שני בא להתיר צרה של ערווה ללא ייבום. כלומר אם אשה אסורה למישהו באיסור ערווה ללא קשר למצוות ייבום, הצרה שלה לא נאסרת עליו מכוח הערווה האסורה.
מאי טעמא? ויבם ויבמה - במקום ייבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום ייבום שריא צרה.
הגמרא מסבירה כי האיסור על צרת ערווה נלמד מהפסוק בכי תצא העוסק במצוות ייבום. משמע, שרק בייבום נאסרה הצרה, אך צרת ערווה שלא במקום ייבום אינה אסורה.
ומאי שנא ערוה דלא צריכא קרא? דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, צרה נמי לא תיבעי קרא, משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!
שואלת עתה הגמרא על הצורך בפסוק לאסור צרת ערווה בייבום: ברור לנו שהערווה אסורה מהכלל שאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת. שואלת הגמרא, והרי יש לאסור גם צרת ערווה מכוח אותו כלל. שהרי גם המייבם צרת ערווה עונשו כרת, ולכן אינו נדחה מפני עשה של ייבום. אם כן, מדוע צריך פסוק (''עליה'') ללמד על איסור הצרה?
אמר ליה רב אחא בר ביבי מר לרבינא, הכי קאמר משמיה דרבא: צרה נמי לא איצטריך קרא, כי איצטריך קרא - למישרי צרה שלא במקום מצוה,
עונה הגמרא תשובה של ''אין הכי נמי''. לא כמו שחשבנו עד עתה, באמת אין צורך לאסור את ייבום הצרה, כיוון שגם דין זה נלמד מהכלל, אלא הפסוק מלמדנו דווקא את היתר הצרה במקום שאין מצוות ייבום. וזהו הלימוד כמתואר מיד:
מאי טעמא? אמר קרא: עליה, במקום עליה הוא דאסירא, שלא במקום עליה שריא.
המילה ''עליה" מלמד כי האיסור של הצרה הוא דווקא בייבום (עליה) אבל שלא במקום ייבום - צרת ערווה מותרת.
דיון בהמשך הגמרא סוחף אותנו קדימה, ומרתק ביותר:
אמר ליה רמי בר חמא לרבא, אימא: ערוה גופיה שלא במקום מצוה תישתרי!
אם התרנו את הצרה שלא במקום מצוות ייבום, מדוע שלא ''ניסחף'' ונתיר גם את הערווה במקום שאין מצוות ייבום. כלומר, ערווה לא תהיה אסורה אלא רק אם מקיימים בה מצוות ייבום.
ולאו קל וחומר הוא? במקום מצוה אסירא, שלא במקום מצוה שריא?
תמהה הגמרא מאוד: כיצד אפשר לומר כך, והרי אם אסרנו לייבם איסור ערווה, למרות שבכך ביטלנו את מצוות ייבום, בוודאי שנאסור את הערווה במקום שאין מתבטלת מצווה, ולכן אין מקום להתיר ערווה שלא במקום מצוות ייבום.
אמר ליה: צרה תוכיח, דבמקום מצוה אסירא, ושלא במקום מצוה שריא!
מקשה הגמרא קושיא מתבקשת: צרה מוכיחה ההיפך מן הקל וחומר. הרי הצרה גם נאסרה בייבום, ובכל אופן התרנו אותה שלא במקום מצוות ייבום, מדוע אם כן, לא נפעיל אותו ''מנגנון'' גם על הערווה עצמה (אסורה בייבום, ומותרת שלא במקום מצוות ייבום).
אמר ליה, עליך אמר קרא: בחייה, כל שבחייה.
מתרצת הגמרא: באופן עקרוני יש אפשרות להתיר גם את הערווה שלא במקום מצוות ייבום. אבל לומדים בגזירת הכתוב מן המילה ''בחייה'', כי אחות אשה אסורה כל הזמן שהאחות חיה, גם שלא במקום מצווה.
האי בחייה מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה! ההיא - מואשה אל אחותה נפקא.
מקשה הגמרא המילה ''בחייה'' מלמד לימוד אחר, שאחות אשה אסורה רק בחיי האשה, אך אם האשה מתה - אחותה מותרת. עונה הגמרא כי הלכה זה נלמדת מן המילים ''ואשה אל אחותה''.
 

מהו המסר

קושיית רמי בר חמא על רבא נראית על פניו תמוהה מאוד. כיצד נוכל לומר כי פסוק בתורה האוסר אחות אשה בעצם לא יחול למעשה אלא רק במצוות ייבום. ויותר מכך, תשובת הגמרא מאששת באופן עקרוני את השאלה ומסכימה כי באופן עקרוני גם ערווה תהיה מותרת שלא במקום מצווה. הסיבה היחידה לאסור את הערווה שלא במקום מצווה היא לימוד מפסוק ("בחייה", או "אשה אל אחותה'').
נלמד מכאן כי אין להתבייש לשאול ''שאלות תמוהות''. שאלה אשר על פניו נראית לא סבירה, אך ''מתבקשת'' מדברים קודמים של חכם (רבא) שואלים ומבררים עד הסוף. לפעמים מגיעים לתובנות ממש מעניינות, דווקא מקושיות הזויות, שבעצם מחדדות את הנושא, ומלבנות אותו עד דק. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]