מה בין מי בורו לנסיעה במונית?
הרב דב קדרון
יבמות יא ע"ב
יבם שיכול לחלוץ לאחת משתי נשים, כאשר אחת מהן כשרה לכהונה והשנייה פסולה – צריך לחלוץ לפסולה, כי אם יחלוץ לכשרה – יפסול אותה לכהונה, ועל כגון זה אמרו חז"ל משל: "לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו".
ב"הלכה ברורה" מובאת מחלוקת האם כופים אדם לא לשפוך את מי בורו כאשר אחרים צריכים אותם, או שאין כופים על כך, ובעצם כבר נחלקו בזה הראשונים, שכן המאירי (בדף מד,א) משווה את זה לדין הידוע של "מידת סדום", של "זה נהנה וזה לא חסר", ולפי דבריו נראה שכופים אדם על כך, אולם הרי"ד (שם) כותב שמידת סדום נאמרה במצב שבו יש אדם שרוצה ליהנות מרכוש של אדם אחר באופן שלא יגרום לו לנזק או להפסד, ושם כופים אותו לאפשר לאדם השני ליהנות מרכושו, אולם כאן מדובר במצב שאין מי שרוצה ליהנות מהמים, ובכל זאת אמרו חז"ל שצריך להתחשב בכך שמא בעתיד מישהו ירצה ליהנות מהם, ולכן אסור לשפוך אותם. כלומר מדובר כאן בחומרה מעבר למידת סדום.
חומרה נוספת סיפר הרב זילברשטיין שליט"א (מובא בספר עלינו לשבח, בראשית) על הגר"א קוטלר זצ"ל, שפעם כשלקח מונית התנה עם הנהג שיאסוף כל טרמפיסט שיזדמן בדרך, והסביר שאם הוא שוכר מונית ואינו אוסף טרמפיסטים, הרי הוא כמו מי ששופך את מי בורו בזמן שאחרים צריכים להם, שהרי מתבזבזים מקומות ריקים במונית.
אבל נראה שזוהי חומרה ולא מעיקר הדין, כי בגמרא מדובר על מי ששופך את מי בורו, שהולכים לאיבוד ואף אחד לא נהנה מהם, ואילו כאן כאשר הוא משלם לנהג המונית הכסף לא נשפך לאיבוד, שהרי הוא נהנה מהנסיעה.
