לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו / רפי זברגר

יבמות יא ע''ב
  

הקדמה 

לאחר שלמדנו את דעתו של רב האוסר צרת סוטה, ממשיכה הגמרא בדיון לגבי צרת מחזיר גרושתו.
אם גרושתו של אדם ניסת למישהו אחר, הרי שאסור לבעלה הקודם להתחתן אתה בשנית, זהו איסור ''מחזיר גרושתו'', נידון בגמרא לגבי צרתה של מחזיר גרושתו.
 
 

הנושא

בעא מיניה רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת ומת, צרתה מהו?
אדם עבר עבירה, ובכל אופן נשא את גרושתו לאחר שניסת, ולאחר מכן מת ללא ילדים. נישואין של מחזיר גרושתו תופסים, כיוון שהאסור אינו אלא לאו, ו''קידושין תופסים בחייבי לאווין'', בניגוד לאיסורי כרת, שהקידושין כלל אינן תופסים, והאשה אינה מוגדרת כאשתו. לגביה של הגרושה שהחזירה אין ספק, שאינה מתייבמת, כיוון שגם לאח המת היה אסור לשאתה, אך בכל אופן צריכה חליצה כיוון שאינה ערווה ממש, ולכן אינה נפטרת לגמרי מזיקתה לאחי בעלה.
שואל רב יהודה את רב ששת, מה הדין לגבי צרתה, האם גם היא נאסרה להתייבם כמו גרושתה שחזרה, או שמא הזיקה של האשה אינו חזק כל כך כדי לאסור בייבום גם את הצרה.
אליבא דרבי יוסי בן כיפר לא תיבעי לך, כיון דאמר ר' יוסי בן כיפר: טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, צרתה כמותה, ואי משום דכתיב בה תועבה היא - היא תועבה ואין בניה תועבין, הא צרתה תועבה;
למדנו לעיל כי רבי יוסי בן כיפר מייחס את הטומאה שנאמרה במחזיר גרושתו מתייחס רק למחזיר גרושתו ולא לסוטה, ולכן יש למחזיר גרושתו דין ערווה, אשר ''עוברת'' גם לצרתה.
כמו כן, ניתן להסביר לפי רבי יוסי בן כיפר, כי המילים "תועבה היא'' המוזכרות במחזיר גרושתו, ממעטות לנו רק את הילדים שהם לא ''תועבים'' , והבת שלהם תהיה מותרת לכהן, אך צרתה של האשה תועבה כמו שהיא עצמה תועבה.
אם כן, לפי רבי יוסי הכיפר, ברור לנו שהצרה אסורה בייבום כמו הגרושה עצמה.
כי תיבעי לך - אליבא דרבנן, אף על גב דאמור רבנן: טומאה בסוטה הוא דכתיב, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, או דלמא כיון דאיעקר איעקר?
מסבירה הגמרא, כי שאלת רב יהודה לדעתם של חכמים. הם מייחסים את המילה טומאה במחזיר גרושתו לסוטה, ולכאורה לפי זה אין למחזיר גרושתו כלל דין טומאה, וממילא אינה מוגדרת כערווה לאסור ייבום על צרתה, או שגם לפי חכמים, ''אין מקרא יוצא מידי פשוטו'', ובכל אופן הפסוקים הללו עוסקים במחזיר גרושתו, ופשט הפסוק גם מיוחס למחזיר גרושתו, ולפי זה גם לדעת חכמים יש למחזיר גרושתו דין ערווה, שתגרום לאיסור של צרתה להתייבם.
איכא דאמרי: אליבא דרבנן לא תיבעי לך, כיון דאיתעקר איעקר, כי תיבעי לך - אליבא דרבי יוסי בן כיפר מאי? אף על גב דאמר ר' יוסי בן כיפר: טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, מיעט רחמנא היא תועבה ואין צרתה תועבה, או דלמא היא תועבה ואין בניה תועבין, הא צרתה תועבה?
ישנה גרסה נוספת לבעיה ששל רב יהודה, שלפי חכמים ברור שאינה ערווה כיוון ש''עקרנו'' את המשמעות הפשוטה של הפסוק, ומייחסים את המילה טומאה לסוטה, והספק הוא רק לפי רבי יוסי בן כיפר, שהמיעוט של טומאה ממעט את הצרה ולכן הצרה מותרת לייבום, או שמא כמו שאמרנו בלשון הראשונה, ממעטים רק את הבנים של הגרושה, אך צרתה מוגדרת תועבה כמו הגרושה עצמה
א"ל, תניתוה: היתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ - חולץ לפסולה, ואם היה מייבם - מייבם לכשרה;
רב ששת מנסה לענות על בעיית רב יהודה מתוך המשנה הבאה בדף מג: העוסקת במקרה ונפלו שתי נשים לייבום, אחת כשרה ואחת פסולה. פסקה שם המשנה שאם היבם מייבם, הרי שעליו ליבם את האשה הכשרה, ואם הוא חולץ - שיחלוץ לאשה הפסולה, ועתה מנסה רב ששת להבין למי מיוחס הפסול והכשרות של שתי הנשים:
מאי כשרה ומאי פסולה? אילימא כשרה - כשרה לעלמא פסולה - פסולה לעלמא, כיון דלדידיה חזיא, מאי נפקא ליה מינה? אלא לאו כשרה - כשרה ליה, פסולה - פסולה ליה, ומאי ניהו? מחזיר גרושתו, וקתני: ואם היה מייבם - מייבם לכשרה!
רב יהודה שולל אפשרות ששתי הנשים הללו כשרו לעצמו, אך פסולות ''לעולם''. למשל, במקרה שהיא גרושה (מנישואין קודמים) ופסולה לכהן, אך הוא אינו כהן ולכן אינה פסולה לגביו. מכיוון שאם שתי הנשים כשרות ליבם עצמו, מה אכפת לנו שהיא ''אסורה לעולם''. לכן מסיק רב ששת כי המשנה עוסקת בפסול ליבם עצמו, וזה ייתכן במחזיר את גרושתו. ומתוך ההלכה במשנה שאם מייבם - חייב ליבם את הכשרה, שהיא בעצם צרה של מחזיר גרושתו, אם כן, ניתן להסיק מכאן שמותר לייבם את צרת מחזיר גרושתו.
לא, לעולם כשרה - כשרה לעלמא, פסולה - פסולה לעלמא, ודקאמרת: כיון דלדידיה חזיא, מאי נפקא ליה מינה? משום דרב יוסף, דאמר רב יוסף, כאן שנה רבי: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.
דוחה הגמרא ואומרת כי בכל אופן ניתן להסביר במשנה כי הפסולים הם פסולים לעולם ולא ליבם, ולגבי השאלה מה אכפת לנו אם מותרים או פסולים לעולם, מסבירה הגמרא כי בכל אופן יש משמעות לכך. וזאת על פי הכלל שאדם לא ישפוך מי בורו אם אחרים צריכים לו. ולכן, אם הוא חולץ - יחלוץ דווקא לפסולה, כדי שלא יפסול את הכשרה לכוהנים (האסורים בחלוצה).
 

מהו המסר

העיקרון של ''לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו'' מלמד אותנו מסר מעניין וחשוב בהליכות עולם. למרות שאנחנו לא צריכים ולא זקוקים לדבר מה, הרי יש לפתוח עיניים ולראות האם הדבר יכול להועיל או לסייע לאנשים אחרים. ואם כן, הרי שאין ''לשפוך את המים'', אלא להשאירם גם לטובתם של אחרים.
הדבר נכון במישורים רבים של החיים. בעידן המערבי היום, אשר ב''ה יש שפע רב לאנשים, קונים מוצרים ומאכלים רבים, ולאחר זמן מה אין בהם צורך. לפעמים המוצר עדיין נשאר בניילון שלו, ואפילו לא פתחו אותו וכך גם רוצים לזרוק אותו. כמו כן, הדבר נכון לגבי בגדים נעליים וכדו'. אנשים קונים וקונים, אוגרים ושומרים, עד אשר ''מגיע פסח'' ועושים סדר בארונות, ופתאום ''מגלים'' דברים שלא השתמשנו בהם בכלל, ובמקרים רבים אין כבר צורך בהם.
לא לשפוך את המים ולזרוק את הדברים, אלא למצוא את הארגון או האגודה שאוספת דברים ישנים ולמסור להם.
בכך אנו מקיימים גם מצוות ''ואהבת לרעך כמוך'' וגם ... מרווחים מקום בארונותינו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]