בין קידושין לייבום / יבמות יט ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובאת ברייתא העוסקת במחלוקת תנאים בנוגע לאדם שעשה מאמר ביבמתו שלא בהסכמתה או שלא מדעתה:
"העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה – רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה.
מאי טעמא דרבי? גמר מביאה דיבמה – מה ביאה דיבמה בעל כרחה, אף קדושין דיבמה בעל כרחה. ורבנן גמרי מקדושין דעלמא – מה קדושין דעלמא מדעתה, אף קדושין דיבמה מדעתה".
רש"י מסביר שהצורך בדעת האישה בקידושין נלמד מגזרת הכתוב – "והלכה והייתה לאיש אחר" מדעתה, אך במסכת קידושין (מד ע"א) הוא מסביר שהדבר נובע מצורך ב'דעת המקנה' ולא מגזרת הכתוב. מלבד הסתירה בין שני הפירושים של רש"י, לכאורה הצורך בדעת האישה מתבקש מסברה, ואם כן – סברה היא, למה לי קרא?
נראה שיש להסביר זאת בכך שבשתי הסוגיות עוסק רש"י בנושאים שונים: בקידושין הכול מודים שיש צורך בדעת האישה, השייכת לעצמה, מדין 'דעת המקנה', אך במאמר נחלקו הדעות. חכמים תיקנו שהיבם יעשה מעשה קידושין ביבמה, אך מה שקונה אותה מהתורה הוא מעשה הביאה, הקונה אף בלא רצונה. המחלוקת בין רבי לחכמים היא אם על פי תקנת חכמים לעשות מאמר מעמדו של המאמר כשל קידושין או כשל ייבום.
מכך שלכאורה נראה היה שמן התורה דעתה של היבמה אינה נדרשת, נראה שפירושו של רש"י בא ללמדנו שמגזרת הכתוב אנו למדים שקיימת דרישה של דעת האישה אף במאמר, וזהו דין מיוחד בקידושין, הנפרד מ'דעת המקנה' שבשאר דיני התורה.
