גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשי"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף פא עמוד ב - פב עמוד א
האם הדין של "קנאין פוגעין בו" - גדרו כמיתת בית דין?
פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א הט"ו): "הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה, ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה שהיא 'וקצותה את כפה' (דברים כה, יב), ועבר על שני לאוין על 'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'". וכתב על כך המשנה למלך: "נסתפקתי, ברודף אחר חבירו להורגו, וכן רודף אחר הערוה - שניתן להצילו בנפשו, אם נתאמץ הרודף והרג את המציל - אם נהרג עליו". ספקתו הוא על פי מה שלמדנו במכילתין (פא ע"ב - פב ע"א) שפנחס הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור מדין הנשנה במשנתנו "והבועל ארמית קנאין פוגעין בו" - ואמרו בגמרא ש"הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו - פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא". ולפי זה יש לדון כלפי המציל את חבירו מיד הרודף, שניתן להצילו בנפשו, אם יהפך הרודף ויהרוג את המציל, האם גם בזה הדין הוא ש"אין נהרג עליו".
כיוצא בזה מסתפק המשל"מ: "נסתפקתי, ברוצח בשגגה, שיש רשות לגואל הדם להורגו, אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם, אם נהרג עליו". ובתחילה כתב המשל"מ בזה: "ומסתברא דאינו נהרג עליו, וסמך לדברי 'זמרי', דאמרינן 'נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו', ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה". אולם בהמשך מחלק בזה, וז"ל:
"ונראה דבאלו (-המציל את חבירו מיד הרודף או מן הערוה, שניתן להצילו בנפשו) נהרג עליו, דדוקא גבי זמרי, דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן 'נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג', אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו... אם הרג רודף למציל - נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רבינו ירוחם ז"ל במישרים (נתיב לא ח"ב) שכתב: 'ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג, כי רודף היה הקנאי, כי אינו מצוה להרגו אלא ברשות בעלמא' ע"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו, ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית, שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה, ודו"ק".
ואמנם שאלה זו מצינו כבר בדברי הראשונים בסוגייתנו. המאירי כתב: "אם נהפך בועל והרג את הקנאי להציל עצמו - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא, ואע"פ שבשאר רודפים שהיו רודפים להציל, אם נהפך רודף והרג - ודאי חייב", אין זה דומה, כי שאר רודפים, הריהו רודף אחרי אדם שעושה דבר שחייבים עליו מיתה, ויכול להתרותו שיתחייב מיתה בבי"ד, משא"כ בדברים ש"קנאים פוגעים בו", הרי עצם העבירה שברצונו לעשות אין בו חיוב מיתה, ולא שייך להתרות בו שיתחייב מיתה, ולכן כאשר פוגע בו, נחשב כרודף אחר חבירו להרגו, ולכן אם "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו".
כיוצא בו ממש מבאר גם הר"ן בחידושיו למכילתין (פב. ד"ה מאי טעמא), שחילוק גדול יש בין רודף אחר חבירו להורגו, וכן רודף אחר הערוה - שניתן להצילו בנפשו, שאם נהפך הנרדף והרג את הרודף חייב, משום שבעצם הנרדף חייב מיתה, ולכן מותר להרגו, משא"כ בדברים ש"קנאים פוגעים בו", שאינו דין של חיוב מיתה, ומשום הכי נאמר בזה עדיין הכלל של "הבא להרגך השכם להרגו".
גם בספר 'חמרא וחיי' (להג"ר חיים בנבשתי זצ"ל בעמ"ס כנסת הגדולה ועוד) בסוגייתנו מביא בזה מחלוקת, וז"ל: "זה שאמרנו שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו, יש מרבותי שכתב שה"ה לכל רודף שבעולם, כלומר, שאם היה רודף אחרי חבירו להרגו, והיה אחר רודף אחריו להרגו כדי להצילו בנפשו, ורודף זה נהפך אל הרודף והרגו אינו נהרג עליו. ויש מגדולי המפרשים שכתבו, שלא אמרו כן אלא בבועל ארמית... שאחר מעשה אעפ"י שעבר אינו חייב מיתה בידי אדם, משא"כ ברודף - שאם הרג חייב מיתה בידי אדם, ועוד שאפילו בשעת מעשה אם בא לישאל אין מורין לו, משא"כ ברודף, הלכך בבועל ארמית בלבד הוא שאמרו כן, אבל ברודף אחר אם נהפף והרגו נהרג עליו".
סיכומם של הדברים, כי אלו הסוברים שדין זה - "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו" - נאמר רק בבועל ארמית, ולא בשאר רודף, סברתם היא, שהדין של "קנאים פוגעים בו", אינו דין של חיוב מיתת בית דין כלל, ולכן שייך בזה הכלל של "הבא להרגך השכם להרגו", ולכן אלמלי "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו". ואילו הסוברים שדינו אינו שונה משאר רודף, סוברים שגדרו כשאר חיובי מיתה, והגם שאין בי"ד ממיתין אותו, בכל זאת הריהו כשאר חיובי מיתה, ומשו"ה אין מקום לחלק בין דין בועל ארמית לשאר רודף, ואם בו נאמר "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו" הוא הדין בשאר חיובי מיתה (לשאלה נוספת התלוי' בחקירה זו - ראה חידושי רעק"א כתובות כט. ד"ה ועל הכותית; אור שמח הל' חובל ומזיק פ"ח הי"ב; דברי יחזקאל סי' כג ועוד).
