דילמה קשה ופתרונה / רפי זברגר

יבמות טז ע''א  
 

הקדמה 

בתחילת הדף מסיימת הגמרא את הסוגיה של ''צרת הבת'', והשאלה הנידונה בדפים הקודמים, האם עשו בית שמאי כדבריהם והתירו את צרת הבת לייבום, או שמא נהגו בפועל כבית הלל והתירו את הצרה לעולם ללא ייבום:
ת"ש: בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין, שמע מינה: עשו, שמע מינה.
קובעת הברייתא כי בימיו של רבי דוסא בן הרכינס התירו את הצרה לאחין (לייבום), ומזה הסיקו כי בימיו התקבלה דעתם של בית שמאי, ובית שמאי נהגו בפועל כדבריהם.
 

הנושא

מפרטת הגמרא את כל הברייתא המספרת את סיפור המעשה של רבי דוסא בן הרכינס:
גופא: בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו מלבא לבית המדרש.
בימיהם התירו את צרת הבת לאחים כשיטת בית שמאי, וחשבו חכמים כי רבי דוסא בן הרכינס פסק כך. עובדה זו ציערה את החכמים, כיוון שכידוע יש לפסוק כבית הלל, והחליטו לבדוק את הנושא מולו. כיוון שרבי דוסא כבר כמעט לא ראה, הוא לא הגיע לבית המדרש, ולכן אמרו אומר ללכת לביתו ולדון איתו על כך.
אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? רבי אלעזר בן עזריה. ואחריו מי? רבי עקיבא.
חשבו מי ילך להודיע לו על התנגדות חכמים לפסק זה. ''התנדב'' רבי יהושע, שהיה אב בית הדין, ולאחריו ''התנדב'' רבי אלעזר בן עזריה אשר כיהן כנשיא בית הדין (כמסופר בסיפור הידוע ממסכת ברכות), הצטרף אליהם רבי עקיבא שהיה גדול הדור.
הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו.
שלושת החכמים הלכו לביתו, ולאחר ששפחת רבי דוסא סיפרה לו כי חכמים הגיעו, ביקש להכניסם לביתו.
תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב. אמר ליה: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: מי הוא? רבי אלעזר בן עזריה. אמר: ויש לו בן לעזריה חבירנו? קרא עליו המקרא הזה (תהלים ל''ז, כ''ה): נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם, תפסו והושיבו על מטה של זהב.
רבי דוסא הכיר את רבי יהושע רבו והושיב אותו על ''מיטה חשובה העשויה מזהב''. לאחר שרבי יהושע אמר לרבי דוסא כי החכם השני הינו רבי אלעזר בן עזריה, אמר רבי דוסא כי הוא הכיר את אבא שלו עזריה, וייחס עליהם (על עזריה ובנו רבי אלעזר) את הפסוק בתהלים במשמעות, שרבי דוסא ראה בצעירותו (נער הייתי) ובזקנותו, כי הצדיק (עזריה) וזרעו (רבי אלעזר) היו בעלי ממון, כך שלא היו צריכים ''לבקש לחם'' מאף אחד. לאחר שנודע זהותו של רבי אלעזר, הושיב גם אותו על המטה החשובה העשויה מזהב.
אמר ליה: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר ליה: ומי הוא? עקיבא בן יוסף. אמר ליה: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב, בני, שב, כמותך ירבו בישראל.
רבי יהושע ביקש מרבי דוסא ''להושיב'' גם את רבי עקיבא ''תלמידו'' (למרות שלא היה תלמידו של רבי דוסא, כינה אותו תלמיד משום כבודו של רבי דוסא). ואמנם, לאחר ששמע רבי דוסא כי מדובר ברבי עקיבא החכם אשר ''שמו הולך לפניו'' הושיב גם אותו וברך אותו שירבו כמותו בישראל.
התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה: צרת הבת, מהו? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
לאחר שדנו בנושאים הלכתיים שונים, הגיעו לנושא לשמו הגיעו אליו. רבי דוסא ענה להם כי שאלת ''צרת הבת'' נתונה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, כידוע.
הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כבית הלל. אמרו ליה, והלא משמך אמרו: הלכה כבית שמאי! אמר להם: דוסא שמעתם, או בן הרכינס שמעתם? אמרו ליה: חיי רבי, סתם שמענו.
רבי דוסא ענה לשאלת החכמים כי הלכה כבית הלל. ושאמרו לו כי שמעו משמו שהלכה כבית שמאי, שאל אותם האם שמעו זאת בשם רבי דוסא או בשם בן הרכינס וענו לו, כי אמנם שמעו זאת ''סתם'' בשם בן הרכינס.
אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן הוא, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת,
על כך הסביר להם רבי דוסא כי מדובר באחיו יונתן, מתלמידי בית שמאי ואף נוהג בפועל כבית שמאי, למרות שנפסקה הלכה כבית הלל. "הזהיר" רבי דוסא את החכמים מפני חכמתו של יונתן אחיו, ואמר להם כי הוא יכול ''להוכיח'' במאות אופנים כי אמנם הלכה כבית שמאי שצרת הבת מותרת לאחים.
אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים: צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים.
סיים רבי דוסא ואמר כי מקובל עליו מאבות אבותיו בשם חגי הנביא, כי צרת הבת אסורה כדעת בית הלל. הוא הוסיף עוד שתי הלכות בשם חגי שהגמרא מפרטת ומסבירה אותן בהמשך.
תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים.
מספרת הברייתא כי למרות שהחכמים נכנסו בפתח אחד הם יצאו דרך שלושה פתחים. תוספות מסביר זאת בשני אופנים
1. שלא ימצאם כולם יחד ויקפחם בהלכות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו
מתוך חשש שיונתן ימצא את כל החכמים יחדיו, ולאחר הוכחות שייתן להם, הם ''יצטרכו'' לקבוע הלכה כמותו.
2. כדי שימצאו וישמעו תשובתו.
כדי שלפחות חכם אחד יצליח לשמוע את דעת יונתן והוכחותיו, כדי להחכים ולהבין מהי דעתו ומהן סברותיו.

מהו המסר

• שלושה חכמים כל כך חשובים (נשיא, אב בית דין וגדול הדור) שהגיעו לרבי דוסא, אינו דבר של מה בכך. כדי לא לתת לרבי דוסא תחושה של ''התקפה רבתי'' הם קודם כל ''נכנסו עמו בדברים'' עד אשר הגיעו ''דרך אגב'' לנושא העיקרי לשמו הם באו. רגישות יפה של חכמים כלפי חברם, המלמדת גם אותנו לחוש ולהרגיש את הזולת.
• שתי התשובות של התוספות לסיבת יציאתם דרך שלושה פתחים, מלמדת אותנו על דילמה המתעוררת במצבים שונים. מצד אחד חששות כבדים של מה עלול לקרות ואיך נצליח להגיב ולשרוד את ''המצב הבעייתי'',(יאלצו לקבוע הלכה כמותו), ומצד שני רצן עז ללמוד, לדעת ולהבין את כל צדדי הספק (''ישמעו את תשובתו'').
ניתן אולי לומר כי התוספות בעצמם התלבטו מה הסיבה האמיתית של יציאת החכמים דרך שלושה פתחים, וייתכן כי שתי הסיבות יחדיו היו נכונות. ''הפתרון'' שמצאו חכמים כל כך חכם שעונה בבת אחת על שני כיוונים מנוגדים. מצד אחד לא יצאו כולם יחדיו מתוך החששות, ומצד שני אחד החכמים ילמד גם תורה מפיו של יונתן אחי רבי דוסא.
לא תמיד ישנה אפשרות למצוא דרך חכמה כזאת, והדילמה מחייבת הכרעה בין שני הכיוונים הללו. ''אדם חזק'' יבחר בדרך השניה של לימוד והוספת חוכמה וידע, ואדם עם חששות ילך לכיוון הראשון, ''ויברח'' מפני הכרעה קשה. 
נתפלל לבורא עולם שתחזקנה ידינו ללכת בדרך השנייה, מתוך נחישות ורצון עז ללמוד ולהחכים ובסופו של דבר להגיע לדרך האמת.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]