אופטומיזציה / רפי זברגר

יבמות כ ע''ב  
 

הקדמה 

למדנו במשנה בדף שלנו כי אם איסור מצווה ואיסור קדשה הנופל לפני יבם - חולצים ולא מייבמים. המשנה מדגימה את איסור קדשה בין היתר באיסור אלמנה לכהן גדול. הגמרא דנה במקור איסור ייבום של אלמנה לכהן גדול. רב מסביר כי כל בכל איסורי לאו אין בכלל מצוות ייבום, כמו באיסורי כרת (כפי שלמדנו במשנה הראשונה במסכת).
הסבר זה נדחה על ידי רבא, שכן באלמנה לכהן גדול מן האירוסין יש רק לאו ואין עשה, ובמקרה כזה מצוות עשה של ייבום היה אמור לדחות את הלאו. כיוון שלא מצאנו חילוק כזה, נותן רבא הסברים אחרים לאיסור ייבום באיסורי לאו.
 

הנושא

אלא אמר רבא: אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא, דכתיב: קדושים יהיו לאלהיהם.
רבא עוקר את הנחת היסוד וקובע כי יש עשה גם באלמנה מן האירוסין - קדושים יהיו לאלהיהם. ולכן לא יכול עשה של ייבום לדחות עשה ולא תעשה.
ממזרת ונתינה מאי איכא למימר? כתיב: והתקדשתם.
מסבירה הגמרא שגם בממזר ונתינה יש מצוות עשה (והתקדשתם) - לכן, גם שם אין מצוות ייבום דוחה עשה ולא תעשה.
אי הכי, כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא, דכתיב: והתקדשתם!
מקשה הגמרא, מצוות והתקדשתם שייך לכל איסורי תורה, אם כן, אף פעם לא יוכל עשה לדחות מצוות לא תעשה, לאור הכלל שאין עשה דוחה לאו ועשה.
אלא אמר רבא: גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין.
לכן מסביר רבא כי איסור ייבום באלמנה לכהן גדול מן האירוסין נאסרה גזירה משום אלמנה מן הנישואין האסורה בייבום מן התורה (יש בה עשה וגם לאו, ואין מצוות עשה של ייבום דוחה עשה ולאו).
לאור כיוון חדש זה של רבא, ממשיכה הגמרא להגדיר מהם הגזירות בשאר איסורי לאו, אך לבסוף נדחה בגלל ש:
כל הנשים לא תתייבמנה, גזרה משום אילונית! לא שכיחא.
לכאורה אף פעם לא נוכל ליבם משום גזירת איילונית שלא מתייבמת. ושאלה זו נדחית כי איילונית אינה מצויה כל כך.
ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא!
ועתה שואלת הגמרא, הרי גם ממזר ונתין אינם שכיחים, ובכל אופן אסרנו לייבמם, ואז נדחה הסבר זה של רבא.
אלא אמר רבא: גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
רבא חוזר מהסברו, וקובע כי באופן עקרוני היה מותר לייבם איסורי לאו (כמו למשל כהן גדול לאלמנה) אך הם הותרו רק בביאה אחת. לאחר ביאת מצווה זו, חוזר איסור הלאו והן אסורות בייבום. חכמים גזרו שתיאסרנה גם בביאה ראשונה מחשש שאם נתיר את הביאה הראשונה יעשו ביאות נוספות.
תניא נמי הכי: אם בעלו - קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.
מוכיחה הגמרא מברייתא כי אמנם איסורי לאו מותרים רק בביאה אחת ואסורים בביאה שנייה ואילך.
הדר אמר רבא, ואיתימא רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי, דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי אפשר בחליצה, דמקיים עשה ולא תעשה.
בסופו של דבר רבא חוזר בו גם מהסבר זה (יש אומרים שאלו דברי רב אשי) ועוקר שוב את הנחת היסוד בהסברו שבכל מקרה עשה דוחה לאו מתוך דבריו של ריש לקיש. ריש לקיש אמר כי אם ישנה אפשרות מציאותית לקיים את העשה וגם את הלאו - אין העשה דוחה את הלאו. ואצלנו, ניתן לחלוץ ובכך ''לקיים'' מצוות ייבום וגם לא לעבור על הלאו (הגמרא תידון בדף הבא בשאלה האם חליצה מהווה ''קיום'' מצוות ייבום). לאור דברים אלו, יש לומר כי מצוות ייבום באיסורי לאו נאסרה מן התורה, ולא מגזירת חכמים כנאמר לעיל.
מיתיבי: ואם בעלו - קנו! תיובתא.
מקשה הגמרא על הסבר זה מתוך ברייתא שהובאה לעיל (בקושיית רבא על דבי רב), שם נאמר שאם עבר הבעל על איסורי לאו ובכל אופן בעל את האשה האסורה - האשה מקודשת. לפי הנאמר זה עתה, שיש איסור דאורייתא לייבם, מעשה הייבום לא היה צריך לחול. לאור קושיא זו חוזרים להסבר הקודם של רבא, כי איסור ייבום באיסורי לאו הינה אלא גזירת חכמים.
 

מהו המסר

• שימוש הגמרא בלשון ''אלא אמר רבא'' שלש פעמים בסוגיה, מלמד אותנו כמה יש לשאוף לאמת, גם אם הדבר דורש חזרה מדברים שאמרנו מספר פעמים...
• עיקרון של ריש לקיש כי יש לשאוף לקיים כמה שאפשר את המצוות, ולכן יש להשתדל למעט בהפעלת כללים של דחיית מצוות כמו ''עשה דוחה לאו'' מלמד אותנו "כללי אופטומיזציה". למרות שמאוד קל ונוח להפעיל כללי פסיקה ובכך לדחות מצוות אחרות, הרי שנשאף תמיד ''למצוא את הנישות'' דרכם נוכל לקיים את הכל מבלי לדחות שום דבר. לא תמיד אפשר, אך אם אפשר נשאף לכך! 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]