גונב איש ומכרו / סנהדרין פו ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה והגמרא בסוגייתנו עוסקות במי שגנב אדם מישראל ומכרו, שחייב מיתה. מפרשי התורה (רמב"ן, אבן עזרא ועוד) מעירים בשם רב סעדיה גאון שהתרחיש השכיח של גנבת אדם הוא חטיפת ילדים צעירים ומכירתם לעבדים. לדאבון הלב, במקומות אחדים בעולם תופעה נוראה זו נוהגת עד עצם היום הזה.
הגמרא מבארת שדווקא מי שגנב ומכר חייב מיתה, אך לא מי שעשה רק אחת מהפעולות הללו. ועוד מבואר שם:
"אזהרה לגונב נפש מנין? רבי יאשיה אמר מ'לא תגנב', רבי יוחנן אמר מ'לא יִמָּכְרוּ ממכרת עבד'. ולא פליגי: מר קא חשיב לאו דגניבה, ומר קא חשיב לאו דמכירה".
הרמב"ם מנה רק מצווה אחת באיסור זה (לא תעשה רמג), אך ציין בגוף המצווה שהגונב אדם ומכרו עובר בשני לאווין. ואכן שאלה מרכזית בסוגיה היא מה היחס שבין שני האיסורים הללו – הגנֵבה והמכירה. שאלה זו מתעוררת בכמה עניינים, והבולט שבהם הוא בהלכות עדות, בדין עדים שהעידו על גנבה בלבד או על מכירה בלבד: האם הם מעידים על "חצי דבר", או שמא הגנבה והמכירה עומדות כל אחת בפני עצמה, והעדות על כל אחת מהן היא עדות מושלמת?
כידוע, בעל ספר החינוך טורח לבאר בכל מצווה מה שורשה וטעמה. והנה באיסור גנבת נפש (מצווה לו) הסתפק בהערה ש"שורש המצוה נגלה הוא". ואכן, העוול המוסרי שבמעשה זה גלוי לכול. הגונב אדם ומוכר אותו רואה את זולתו כאובייקט שאפשר לגונבו ולמוכרו כמו חפץ או בעל חיים. ולא בכדי השוותה סוגייתנו בין איסור "לא תגנֹב" האמור בגונב נפשות ובין איסור "לא תגנֹבו" (ויקרא יט, יא) האמור בשאר גנבות.
ובכל זאת, דומה שלאור סוגייתנו, המבחינה בין שני איסורים שונים – גנבת נפש ומכירתה – יש לחדד יותר אותו "שורש נגלה" שבאיסור זה. ואכן נראה שבכל אחת מהפעולות יש עוול שונה. מוקד העוול בגנבה נוגע לנגנב עצמו, המאבד את חירותו; אך אתמול התהלך חופשי כאחד האדם, והנה עתה הוא נעול מאחורי סורג ובריח, ואדם אחר שולט בו. לעומת זאת, מוקד העוול במכירה הוא בתפיסתו המעוותת של הגונב־המוכר עצמו: לא זו בלבד שגזל מאדם אחר את חירותו, אלא שכעת הוא גם נוהג כלפיו כאדון וכריבון ומוכר אותו בשוק כאילו היה חפץ עובר לסוחר. ואולי זה יסודה של דעת רבי יהודה במשנה:
"אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר 'והתעמר בו ומכרו'".
לפי רבי יהודה, יש באיסור מוקד נוסף: השימוש, ההנאה והתועלת שהגנב מפיק מזולתו. לדעת רבי יהודה, רק בהתקיים כל התנאים הללו מתהווה לנגד עינינו תמונה של שחיתות מוסרית כה קשה עד שחייבים עליה מיתה.
