אין איסור חל על איסור / יבמות לב ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו (לב ע"א-לד ע"א) היא אחת הסוגיות המרכזיות העוסקות בכלל "אין איסור חל על איסור". עניינו של כלל זה הוא שכאשר חפץ אסור כבר באיסור אחד, שוב לא יחולו עליו איסורים נוספים. בתחילת סוגייתנו מתבררת השאלה: למה הכוונה בכך שהאיסור השני 'אינו חל'?
הברייתא (לב ע"א) מביאה מחלוקת תנאים ביחס לחיובו של מי שבא על אשת אחיו שהיא גם אחות אשתו:
"ת"ר: בא עליה – חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה, דברי רבי יוסי. רבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. והא תניא, ר"ש אומר: אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד! לא קשיא, כאן שנשא חי ואח"כ נשא מת, כאן שנשא מת ואח"כ נשא חי".
לדעת רבי שמעון, כאשר האישה הייתה נשואה קודם לאח המת (הייתה 'אשת אחיו' של החי), ורק אחר כך נשא החי את אחותה (והפך אותה 'לאחות אשתו'), הוא חייב עליה רק משום אשת אח, ואיסור אחות אשתו אינו חל. הגמרא שואלת על שיטה זו:
"ור' שמעון, היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, כיון דאיסור אחות אשה לא חייל, תתייבם יבומי! אמר רב אשי: איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי – אי פקע איסור אשת אח, אתי איסור אחות אשה וחייל, והילכך לא פקע".
הגמרא מציעה שמכיוון שאיסור אחות אשה אינו חל, ואיסור אשת אח מותר בייבום, אפשר יהיה לייבם את האישה. רב אשי דוחה הצעה זו. נראה שדחייתו מבוססת על שתי הנחות:
א. איסור אחות אישה מיתלא תלי וקאי.
ב. במצוות ייבום "פקע איסור אשת אח" וחל איסור אחות אשה.
הנחות אלו מאפשרות לנו להבין את המחלוקת שבין ההוה-אמינא של הגמרא לדברי רב אשי בשתי דרכים:
א. רב אשי וההוה-אמינא נחלקו אם הייבום מפקיע את איסור אשת אח ומאפשר לאיסור אחות אישה לחול. נראה שלפי ההוה-אמינא איסור אשת אח כלל לא הותר בייבום, אלא רק נדחה, וממילא אין איסור אחות אישה יכול לחול עליו, ואילו רב אשי חולק על כך וסבור שהייבום מפקיע את איסור אשת אח לגמרי, ולכן יכול לחול איסור אחות אישה.
ב. המחלוקת היא בהבנת דין "אין איסור חל על איסור". לדעת רב אשי, האיסור השני קיים באופן עקרוני, וכאשר האיסור הראשון פוקע – השני יכול לחול. אך לדעת ההוה-אמינא האיסור השני כלל אינו "תלי וקאי", כלומר אם ברגע הראשון האיסור לא הצליח לחול – שוב אין הוא חל לעולם. נראה שגישה זו נובעת מתפיסת האיסורים כחלות שיש חשיבות לרגע היווצרותה, והם אינם נתפסים כתוצאה טבעית של מציאות מתמשכת.
ניתן לחדד הבנה זו על פי פסיקתו של הש"ך (יורה דעה רלח, ה). השולחן ערוך (שם סעיף ד) פסק שאדם שאמר "שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות" ואכל אינו חייב משום שבועה, משום ששבועה אינה חלה על איסור. הש"ך כתב שיש לכך נפקא מינה לעניין חולה שמותר להאכילו נבלה – שאינו צריך להישאל על שבועתו. כלומר, באיסור שבועה יש חשיבות לרגע החלת החלות, וממילא אם באותו רגע לא היה מקום לשבועה לחול – אין היא חלה לעולם.
מדברי הש"ך משמע שמדובר בדין מיוחד לשבועה, אך הרב נבנצל (בספר 'ביצחק יקרא' סימן פ') ניסה לדון באפשרות רחבה יותר. הוא הציע להבין שגם לפי דעת רב אשי, שאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי, דין זה נכון דווקא באיסורים המתחדשים בכל רגע מתוך המציאות, כגון דין אחות אישה, המתחדש בכל רגע מכיוון שהיא אחותה של אשתו כל הזמן, אך איסורים הנובעים ממעשה חד פעמי – אם לא חלו ברגע הראשון, שוב לא יחולו. הדוגמה שבה הוא דן היא אישה נידה שזינתה, והוא מציע שאיסור הסוטה לבעלה לא יחול על גבי איסור נידה, ומכיוון שפעם אחת לא חל – שוב לא יחול גם לאחר שתטבול ואותה אישה תהיה מותרת.
אומנם, נראה שמן הגמרא במגילה (טו ע"א) מוכח שלא כדבריו, שהרי על דברי אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" דרשה הגמרא "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך" (היינו שאסתר נאסרה על מרדכי כאישה סוטה), ומספר שורות קודם לכן נאמר "'ותתחלחל המלכה מאד' – מלמד שפירסה נדה". אם נכונים דברי הרב נבנצל, לא היה איסור סוטה אמור לחול על אסתר בנידתה!
