חייס עילוי / יבמות מב ע"א-ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במקורותינו אנו למדים על איסור על הריגת עובר. אחד המקורות לדיון הוא המשנה באוהלות; מהמשנה משמע שקיים איסור בסיסי לבצע הפלה אלא אם כן מדובר במצב שהוא מוגדר 'פיקוח נפש' לחייה של האשה:
האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמים לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחים נפש מפני נפש (פרק ז משנה ו):
אנו למדים שיש הבדל בין הגדרת 'חייו' של העובר לבין הגדרת 'נפש'(1) לאחר שהוא נולד. כשעולה שאלה על חיי העובר מול חיי האם, אנו מבכרים את חיי האם; אולם, כאשר השאלה היא בין נפשו של הוולד לנפש האם - אנו לא נוקטים עמדה שמעדיפה נפש אחת על פני האחרת. הסבר העניין, על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין(2), על אף שאם אדם שאינו נכלל כאדם בגיר אשר אחראי למעשיו - מכל מקום, אם הוא מנסה להרוג אדם אחר מותר למנוע זאת ממנו אף אם הדרך היחידה היא בהריגתו. דין אדם זה מוגדר בהלכה כ'דין רודף'. לכאורה, היה צריך לומר שוולד זה מנסה להרוג את האם – רודף אותה, וממילא יש למנוע זאת ממנו בכל מחיר. ההבנה היא שמשום שלא מדובר במעשה בחירי אלא במעשה גורלי – זו היא דרך העולם, אין הדין שווה. כמו כן, הסיבה שמותר להרוג את העובר במעי אמו ולהציל את האם היא משום שכל עוד הוא עדיין לא יצא לאוויר העולם, אין הוא מוגדר כנפש בפני עצמו – סוף סוף ניתן לומר, שמשום שישנו ספק האם אותו עובר יחיה בכלל אנו מעדיפים את חיי האם שהם וודאי.
במסכת נדה מובאת משנה (פרק ה משנה ג) נוספת ממנה ממנה אנו למדים שתינוק מוגדר כאדם רק מרגע היוולדו ולא קודם לכן; רק ההורג תינוק, אף אם גילו הוא רק יום אחד, חייב ברצח על הריגתו קודם לכן, הוא אינו מתחייב ברצח. בגמרא (נדה דף מה ע"ב) מוסבר שההורג חייב משום רצח רק כאשר הוא הורג נפש, משום שעובר לא נכלל בהגדרה של 'נפש' ולכן מי שהורג עובר אינו מתחייב ברצח.
לדעת בעלי התוספות (שם ד"ה איהו מיית ברישא) מותר להרוג עובר כשקיימת סיבה מוצדקת למעשה זה כמו סכנת חייה של האשה ההרה. הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט) שסוגית דין רודף ודין העובר שונים באופן מהותי: הרודף עושה זאת מתוך רצון, בחירה אישית שלו ואילו הוולד לא רוצה בכך כלל – מדובר ברודף בלי הטעם של רודף, 'זהו טבעו של עולם', תינוק נולד.
לפי האמור, קושיית הגמרא בסוגייתנו בנוגע לאיסור נישואי מעוברת 'הכא נמי חייס עילויה', שמסביר רש"י כי הכוונה היא שבתינוק שלו הוא נזהר שלא למעוך אותו משום שאין אדם מתכוין להרוג נפש, דרושה ביאור. כלומר, עד כה ראינו כי אין עובר נקרא נפש, ואין בהריגת העובר איסור של רצח (אם כי מותר לעשות כן רק כאשר יש צורך גדול) וכיצד הגמרא מקבלת את הקושיה כך שהיא נדרשת להסבר אחר – למצער לשיטת רש"י? יתכן לומר שמה שכתב רש"י 'להרוג הנפש' הוא שאדם לא רוצה להרוג עובר שעתיד להיות נפש – שבכל זאת יש בו חיות מסויימת, והוא יזהר ולא שהכוונה לנפש כהגדרתה שאין דוחים נפש מפני נפש.
(1) במסכת סנהדרין (דף צא עמוד ב) מובא דיון בין רבי יהודה לאנטונינוס (שהיה קיסר רומי) - נאמר שרבי יהודה הנשיא הסכים לדבריו של אנטונינוס שהנשמה של האדם ניתנת לו מתחילת היצירה שלו, כלומר, מרגע שהאשה נפקדה - נקלט עובר ברחם. ניתן להבין גמרא זו בכמה אפשרויות: אפשרות אחת, רבי יהודה אכן סובר שכבר מרגע היצירה נחשב העובר לנפש וזאת על אף שלא נפסק כך להלכה. אפשרות אחרת היא שרבי יהודה לא רצה להתווכח עם אנטונינוס מסיבות 'פוליטיות' כאלו ואחרות ורק רצה לרצות אותו [(במסכת מנחות (דף צט עמוד ב) נאמר שהנשמה ניתנת באדם רק לאחר ארבעים יום של יצירת הוולד, מסיבה זו מוקשית מאוד מסקנת הגמרא בסוגייתנו; זאת בנוסף לכך שבמסכת נדה (דף לא עמוד א) נאמר שצורת הוולד נגמרת לארבעים יום]. ניתן להציע אפשרות נוספת, יתכן לומר כי יש הבדל בין הזמן בו הנשמה, שהיא חיות העובר והאדם, ניתנת לאדם, לבין הגדרת 'נפש' שהיא הגדרה משפטית ושייכת רק לאחר הלידה.
(2) מר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה (מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב). פירוש רש"י שם ד"ה יצא ראשו.