נישואין מתוך תאווה או תבונה?
הרב דב קדרון
יבמות מח ע"א
כאשר אדם רואה אשת יפת תואר במלחמה ומביאה אל ביתו, נאמר (דברים כא, יב): "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ", ונחלקו התנאים מהי ה"עשייה" של הצפרניים. להלכה נפסק כרבי עקיבא, כמו שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ח הלכה ה):
תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את צפרניה, ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה.
כלומר התורה מצווה שתעשה האשה מעשים שימעטו את חינה בעיני האדם שלקחה, ומסביר רש"ר הירש זצ"ל (דברים כא, יב) שהמטרה היא לתת לו זמן לבחון את עצמו ולהבין מהי המטרה שלשמה הוא רוצה לקחתה, בטרם ישאנה לאשה, ומכאן ניתן ללמוד מה צריכה להיות הגישה של האדם כאשר הוא בא לנישואין:
"שכן רוח התורה איננה נוחה מהנישואין האלה הנערכים על פי תכתיב התאוה. התורה מסמיכה לדין יפת תואר את דין האשה השנואה ואת דין בן סורר ומורה, ועל ידי כך היא מזהירה מפני התוצאות הצפויות מכל הנישואין שהמניע שלהם הוא תאוה, ולא תבונה ומצוה".
