מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
מה נחשב – "חופה"?
הרב צבי שפיץ
יבמות נז ע"ב
מבואר בגמ' יבמות (נז:) שלדעת רב – יש חופה לפסולות. כלומר, התורה התירה לכהן גדול לשאת רק בתולה, ונאסר עליו לשאת אלמנה. אולם אם למרות זאת הכהן הגדול פשע ולקח אלמנה בת כהן והכניסה לחופה – נאסר עליה לאכול בתרומה, אע"פ שלא בא עליה. ומגמ' זו הוכיח הר"ן במסכת כתובות [ א. בדפי הרי"ף] שחופה זה לא יחוד, שהרי אסור לכהן גדול להתייחד עם אלמנה, כי התורה אסרה עליו לחיות עמה חיי אישות. ועל כרחך שחופה מהותה – הכנסת האשה לרשות הבעל לצורך נשואים, ואינו צריך להתייחד עמה.
ממתי נחשבת האשה כנשואה לבעלה?
והנה כדי לבאר יותר את דבריו, שנפסקו להלכה ע"י רוב הפוסקים, נקדים מספר דברים: אמרו חז"ל, שבכל נשואי אשה ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא – הקידושין. כלומר, שהמקדש נותן לאשה כסף או טבעת בנוכחות שני עדים כשרים, ולפני נתינתו הוא אומר לה: הרי את מקודשת לי בטבעת זו או בכסף זה וכו'. וע"י קבלת האשה את הטבעת – היא נעשית מקודשת לו, ונחשבת מעתה אשת איש, והמקדש חייב לה כתובה. והפירוד ביניהם נעשה ע"י גט בלבד. אלא שעדיין הם אסורים לחיות חיי אישות, ואם היא ר"ל תמות – הבעל לא יורש אותה, ואם הוא כהן – אינו מיטמא לה, מצב זה נקרא גם – אירוסין.
השלב השני הוא – נישואין, ודבר זה נעשה ע"י החופה מלשון: חיפוי – כיסוי משותף לשניהם [ע"פ לשון הירושלמי]. ולאחר החופה היא אשתו לכל דבר כלומר, הם חיים חיי אישות, ואם חלילה היא תמות – הוא יירש אותה, וחייב להיטמא לה.
בימי חז"ל לאחר הקידושין האשה נשארה בבית אביה או קרובי משפחתה, כדי להכין את הנדוניה וכל מה שנצרך לחיי המשפחה עם המקדש, ולאחר כשנה התקיימו הנישואין. אולם עוד מתקופת רבותינו הראשונים, נהגו לעשות את הקידושין והנישואין ביחד, ולכן עושים בזמן הזה את הקידושין והנישואין אחד אחרי השני מתחת לחופה שפורסים מעל הזוג.
והנה חז"ל קבעו שהנישואין נעשים ע"י החופה. אלא שנחלקו רבותינו הראשונים מה נחשב חופה. ויש בכך שיטות רבות, ויש גם נפקא מינה הלכתיות בין השיטות, ונציין להלן את העיקרים שבהן.
שיטות הראשונים מהי "חופה"
דעת הרמב"ם (פ"י מאישות הל' א) שחופה מהותה – הבאת האשה לביתו של המקדש ושם יתייחד עמה באופן שיכול לבוא עליה. ולכן לדעת הרמב"ם, אם האשה לא היתה טהורה ביום הנישואין, למרות שקיבלה את טבעת הקידושין, היא עדיין נחשבת כארוסה בלבד, ואינה נחשבת כנשואה למקדש אותה.
דעת הר"ן בתחילת מסכת כתובות, שהובאה בתחילת דברינו, שחופה הינה – הכנסת האשה ע"י הבעל לרשותו לשם נישואין. ולכן אם הבעל הביאה לרשותו, אפילו אם האשה לא היתה טהורה ביום הנישואין, ולמרות שאסור להם להתייחד – היא נחשבת נשואה לו.
דעת העיטור, והאורחות חיים שהובאו בבית יוסף אהע"ז (סי' סא) ע"פ הירושלמי, שחופה מהותה – שהבעל מכניס את האשה יחד עמו למקום שיש מעליהם בד מצוייר, ובכך נחשב שנשא אותה, וזאת למרות שנמצאים עמם גם השושבינים, וממילא מקום זה לא ראוי ליחוד.
התוס' ביומא (יג: ד"ה לחדא אמר וכו') כתבו, שחופה הינה – משעה שהאשה יוצאת עם הינומא על ראשה. כלומר, בד שמכסה את פניה שיכולה שם לנמנם מבלי שאחרים יראו זאת.
כיצד נוהגים בזמן הזה לעשות את החופה?
והנה פסק הרמ"א באהע"ז (סי' נה, א) וכן הב"ח שם, והבית שמואל שם (ס"ק ה) שכדי לצאת את כל השיטות, נוהגים בזמן הזה שהמקדש מניח את ההינומא על פני הכלה [כדעת התוס'], ומביא אותה למקום שמיוחד לנישואין, שזה נעשה מתחת ליריעת בד שמוחזקת ע"י עמודים, ושם הם נמצאים ביחד [כדעת הר"ן, וגם לקיים את דעת בעל העיטור ע"פ הירושלמי], ושם הוא מקדש, ונושא אותה. ולכן שם מברכים את ברכת האירוסין, ואת שבע הברכות שחז"ל תיקנו לצורך הנישואין. ולאחר מכן הזוג הולך לחדר והם נועלים אותו, ומתייחדים שם לבדם בצנעא, ואוכלים שם כדי להמחיש יותר שהבעל הכניסה לרשותו ומכבדה באכילה, ודבר זה נעשה כדי לצאת גם את שיטת הרמב"ם.
והנה את כל השלבים של הנישואין נוהגים לעשות בפני שני עדים כשרים כהכרעת האבני מלואים (סי' לח, יז), והמקנה (סי' נה, א) מאחר וקימ"ל – שאין דבר שבערוה בפחות משני עדים. ואע"פ שיש מהאחרונים שסוברים, שמכיון שהקידושין נעשו בפני שני עדים, מעתה האשה הינה אשת איש ואסורה לכל העולם, וממילא הנישואין שבאים אח"כ – אינם משנים מאומה ביחס לאיסור שקיים בין האשה לשאר אנשי העולם, ולכן לדעתם אין הנישואין גדר של דבר שבערוה. עכ"פ המנהג כמו הדעה הראשונה, ולכן כל שלבי הנישואין שנקראים "הכנסה לחופה" נעשים בפני שני עדים כשרים.
נציין שבקהילות בני ספרד, ישנם רבים שלא נוהגים ללכת אחרי עשיית הנישואין מתחת לחופה לחדר יחוד, אלא סוברים שמקיימים את היחוד כשמגיעים הזוג לביתם בסוף החתונה. או שסוברים שמדברי השו"ע באהע"ז (סי' סא, ב) משמע שהכריע כדעת הר"ן שלצורך החופה – לא צריך יחוד, ומספיק שהבעל מכניס את האשה לרשותו, וזה מתקיים בעומדם מתחת לבד שפרוס עליהם בחופה.
הכרעת הפוסקים כשיטת הר"ן
והנה אע"פ שהבאנו לעיל שלשיטת הרמב"ם, חופה הינה הבאת הבעל את האשה לביתו, ושם יתייחד עמה באופן שיוכלו לחיות חיי אישות. ולפי זה אם האשה לא היתה טהורה באותו היום, מאחר ואינם יכולים להתייחד, לכן אין כאן נישואין. אולם חלקו עליו שאר רבותינו הראשונים ובראשם הר"ן שהביא ראיה מהגמ' ביבמות (מז:), ומהגמ' בכתובות (יב.), והסכים עמו גם השו"ע באהע"ז (סי' סא, ב) שכתב וז"ל: כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר ע"כ. ומשמע, שאין דבר זה מונע מהנישואין מלחול, אלא רק ראוי לכתחילה שתינשא כשתטהר. וגם הרמ"א הסכים עמו. וכך גם המנהג שקיים בכל קהילות ישראל. אע"פ שמשתדלים לכתחילה שהכלה תהיה טהורה ביום חתונתה, ונעזרים בזמן הזה באמצעים לשם כך. אולם אם בדיעבד אירע שהכלה לא היתה טהורה ביום חתונתה – לא דוחים את החתונה ואפילו לא ביום אחד, ועושים אותה במועד שנקבע. אלא שמודיעים לחתן לפני שהולך לקדש את האשה, את העובדה הזאת, מהטעם שיתבאר בס"ד להלן.
כיצד ראוי לנהוג כשאירע תקלה לקיים גם שיטת הרמב"ם?
והנה יש לחקור בדעת הרמב"ם, האם כשהאשה אינה טהורה, החסרון בנישואין הוא – כי אין אפשרות במצב זה להתייחד, והיות והיחוד הוא מרכיב הכרחי ביצירת חלות הנישואין, לכן אין כאן נישואין. או שהחסרון נובע כי חסר בגמירות דעתו של הבעל, מאחר והכניסה לרשותו רק כדי שיוכל לחיות עמה חיי אישות לאחר הנישואין, ואם היה יודע שאינה טהורה – לא היה עושה נישואין. והנפקא מינה בין הצדדים היא – אם יודיעו לבעל לפני הנישואין שהאשה איננה טהורה, ולמרות זאת יכניסנה לרשותו. לצד הראשון – זה לא יועיל, כי אם אינו יכול להתייחד עמה, חסר בעצם קנין הנישואין, וחסרון זה לא קשור כלל לדעתו של הבעל. אולם לצד השני – דעת המקדש היא הקובעת את חלות הנישואין. ולכן אם למרות שאינה טהורה הסכים המקדש להכניסה לרשותו לשם נישואין, על מנת שאת היחוד וחיי האישות יקיים עמה כשתהיה טהורה, באופן הזה גם לרמב"ם אין חסרון בקנין הנישואין שעשה, והיא נחשבת מעתה אשתו לכל דבר.
והנה כצד השני נקטו רוב רבותינו הראשונים כמובא בדרכי משה אהע"ז (סי' סא, ב) בשם: המרדכי, הגהות מימוניות, הגהות אשרי, והכל בו. ומשמע שם שגם הרמ"א הסכים לכך. וכך גם פסק הב"ח, החלקת מחוקק (סי' סא, ס"ק ז), ובבית שמואל שם (ס"ק ח), והגר"א (ס"ק ט). אולם ע"ש בפתחי תשובה (ס"ק יב) שיש מהאחרונים שכנראה הבינו ברמב"ם כמו הצד הראשון שכתבנו, ולכן לדעתם אפילו אם יודיעו לבעל מראש את העובדות – לא יחולו כאן הנישואין. אולם מאחר והתבאר שרבותינו הראשונים ורוב הפוסקים סוברים כצד השני, לפיכך כשהכלה לא היתה טהורה ביום הנישואין, כדי לצאת גם את שיטת הרמב"ם, יש להודיע לחתן לפני הליכתו לחופה את העובדות. אולם עכ"פ למעשה כבר הכריעו השו"ע, והרמ"א ושאר הפוסקים שגם אם לא יספרו זאת לחתן, העיקר להלכה כדעת הר"ן, שחופה שעושה את הנישואין – מספיק שהבעל מכניסה לרשותו, ושזה מתקיים בעומדם מתחת לפרוכת שמעל ראשם, ולא צריך כלל שיתייחדו לשם כך.
