להכיר עם מי יש לנו עסק / רפי זברגר

יבמות מט ע''ב
 

הקדמה 

למדנו במשנה בריש הדף מחלוקת משולשת בהגדרת ''ממזר'' מן התורה. רבי עקיבא אמר כי גם הבא מאיסור חייבי לאווין של ''קרבה'' מוגדר ממזר (משנה קודמת הרחיבה עוד יותר את שיטת רבי עקיבא כך שהבא מכל חייב לאווין, אף שאינם של ''קרבה'' (למשל המחזיר גרושתו). שמעון התמני פוסק כי ממזר הוא גם הבא מביאת איסור כרת (וגם מאיסורי לאו), ורבי יהושע מצמצם את ההגדרה רק לבא מאיסורים המחייבים מיתת בית דין. בהמשך כתובה המשנה:
אמר רבי שמעון בן עזאי: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, לקיים דברי רבי יהושע.
הכתוב במגילת יוחסין שמצא רבי שמעון בן עזאי חיזק את שיטת רבי יהושע, המגדיר ממזר רק מביאת איסור המחייב מיתת בית דין.  
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה את הדינים אשר נתגלו במגילת יוחסין שמצא שמעון בן עזאי לשלשה נושאים:
תני, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש,
זוהי אותה הלכה שלמדנו במשנה, המחזקת את שיטת רבי יהושע כי ממזר הוא רק מחייבי מיתות בית דין.
וכתוב בה: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי,
כלל זה קובע כי דברי רבי אליעזר בן יעקב המופיעים במשנה במספר לא גדול של מקומות (קב - יש אומרים מאה ושניים מקומות כגמטריה של המילה קב) נפסקו להלכה (נקי).
וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה.
הדבר השלישי שמצא שמעון בן עזאי במגילת יוחסין היא העובדה שמנשה המלך הרשע הרג את סבו (אבי אמו) ישעיהו הנביא.
הגמרא מפרטת את ''מניעיו המשפטיים'' של מנשה, להריגתו של ישעיהו בידי נכדו, המגדירים כביכול את ישעיהו כנביא שקר:
אמר רבא: מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר (שמות ל''ג, כ'): וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:, ואת אמרת (ישעיהו ו', א'): בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: !
תמיהה ראשונה: כיצד ייתכן שמשה רבנו, גדול הנביאים, לא יכל לראות את פניו של הקדוש ברוך הוא, ומנשה אמר בנבואתו כי הוא רואה את פני ה'.
משה רבך אמר (דברים ד', ז'): כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: , ואת אמרת (ישעיהו נ''ה, ו'): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב!
משה רבנו אמר כי ה' נמצא ועונה תמיד לכל קריאות שנקרא לו, ואילו מנשה אמר כי ה' נמצא רק בזמנים מסוימים (בהמצאו) ולא בכל הזמנים.
משה רבך אמר (שמות כ''ג, כ''ו): לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: , ואת אמרת (מלכים ב' כ', ו'): וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: !
משה רבנו אמר כי מנין השנים שנקבע לאדם ביום לידתו, הוא הזמן שבו יחיה האדם ולא יוסיפו לו שנים, והנביא ישעיהו אמר כי התפילות של המלך חזקיהו עזרו, וגרמו לכך שיוסיפו לו עוד חמש עשרה שנים לחיו.
אלו שלושת ''ההאשמות'' שהאשים מנשה את ישעיהו, ובגינן ''פסק'' לו גזר דין מוות.
אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד, אמר שם איבלע בארזא.
תגובתו של ישעיהו לכתב אשמה זה של נכדו מנשה מדהימה: הוא אמר בליבו כי ''אין טעם'' להתווכח איתו, מנשה החליט מה שהחליט, ולא ישנה את עמדתו (אולי ישעיהו הגיע למסקנה זו, לאור הזלזול של מנשה המכנה את משה כרבו של ישעיהו, ולא רבו שלו עצמו). לאור זאת החליט ישעיהו לא להגיב, כדי לא להפוך את הריגתו של מנשה למעשה במזיד. לאחר החלטה זו, אמר ישעיהו הנביא את שם ה', ואז אירע לו נס והוא ''נבלע'' בתוך עץ ארז.
אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר (ישעיהו ו', ה'): וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
הגמרא בירושלמי מספרת כי ציציותיו של ישעיהו לא ''נבלעו'' בעץ, עובדה אשר ''הסגירה'' את מחבואו של הנביא, ולכן ציווה מנשה להביא אליו את העץ. כשניסרו את העץ והגיעו לפיו של ישעיהו, מת הנביא והלך לעולמו
הגמרא מסבירה כי ישעיהו נענש ומת בפיו, על אשר ''הוציא דיבה'' על עם ישראל שלא לצורך. הוא אמר בנבואתו כי הוא יושב ''בתוך עם טמא שפתיים'', אמירה מיותרת אשר כאמור נענש עליה.
מכל מקום קשו קראי אהדדי!
לא נפרט במסגרת מאמר זה את הסברי הגמרא לסתירות לכאורה בין דברי ישעיהו לדבריו של משה רבנו.
 

מהו המסר

מחשבותיו של ישעיהו על מניעיו של מנשה נכדו מלמדים אותנו מסר מעניין. ישעיהו ''הרגיש'' וידע כי מנשה אינו בר השפעה. מנשה החליט לעשות מעשה (להרוג את ישעיה) ולא תעזור שום טענת נגד. משכך, הפסיק ישעיהו את השיח ביניהם, ולוא רק כדי שהריגתו של מנשה את ישעיהו לא תיהפך להיות מעשה במזיד.
תחושות מעין אלו אנו מכירים היטב בדיונים הנעשים לעיתים עם אנשים מסוימים (אולי ברובם). תוך כדי הדיון מרגישים שאין טעם לנסות ולשכנע אותם. הם בדעתם, ואינם קשובים כלל וכלל לשמוע דעות אחרות המנוגדות לדעתם.
המטלה הראשונה העומדת במקרים אלו היא לאבחן את המצב. לראות ולהבין ''עם מי יש לנו עסק'', ולהכיר בעובדה שלא תעזור שום טענת נגד, גם שכנוע מנומק היטב לא ייקלט ולא יופנם בצד השני.
המטלה השנייה, שהיא לא פחות חשובה, להחליט במקרים אלו ''לרדת מן העץ''. לא להמשיך בדין ודברים, לא לנסות ולשכנע, כי במקרים אלו זה כאמור לא יעזור.
בימים אלו של ספירת העומר (היום (תשפ''ב) תשעה ימים לעומר: גבורה שבגבורה) הירידה מן העץ הינה גם ''מעשה גבורה'' בבחינת ''איזהו גיבור הכובש את יצרו''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]