שלב המתמשך ברצף / רפי זברגר

יבמות נה ע''ב
 

הקדמה 

למדנו במשנה בתחילת הפרק על האופנים בהם היבם קונה את יבמתו, ובין היתר למדנו:
אחד המערה ואחד הגומר - קנה
כדי לקנות את היבמה אין צורך בגמר פעולת ביאה אלא מספיקה העראה. הגמרא תדון מהי אותה העראה ועל כך נסוב מאמרנו.
 
 

הנושא

אמר שמואל: העראה - זו נשיקה, משל, לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר.
שמואל פוסק כי כבר נגיעת האיבר במקום התשמיש (נשיקה) מהווה העראה וקונה ביבמה (למדנו לעיל שהעראה גם מחייבת באיסורי ערווה, מלבד שפחה חרופה שנלמד מיד). שמואל סובר שאמנם צריך שהאבר ייכנס למקום התשמיש, אך לדעתו, גם בנשיקה האיבר נכנס מעט למקום התשמיש.
כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גמר ביאה בשפחה חרופה - זו הכנסת עטרה.
רבה הגיע לבבל (מארץ ישראל) ואמר בשם רבי יוחנן כי הכנסת עטרה (החלק הרחוק מהגוף) מהווה גמר ביאה. ובשפחה חרופה (חציה שפחה וחציה בת חורין, לפי ההסבר המקובל) צריך גמר ביאה כדי לחייב, לכן הכנסת עטרה מחייבת גם בשפחה חרופה.
דין זה מוכיח את דינו של שמואל, שהרי אם הכנסת עטרה מהווה גמר ביאה, סביר לומר כי נשיקה מהווה העראה.
מתיב רב ששת: שכבת זרע - אינו חייב אלא על ביאת המירוק; מאי לאו מירוק גיד!
אחד משלושת המקומות בתורה שנאמר בהם ''שכבת זרע'' הוא שפחה חרופה. רב ששת מקשה בברייתא הקובעת כי משמעות המילים ''שכבת זרע'' הם ביאת מירוק שיש גמר והוצאת זרע. לכאורה גמר הינו הכנסת הגיד כולו, ולא רק עטרה כדברי רבה בשם רבי יוחנן.
לא, מירוק עטרה.
עונה הגמרא כי אין הכרח להסביר כך את הברייתא, אלא כוונת המילה ''מירוק'' רק לעטרה ולא לכל הגיד, וגם אז ניתן להוציא זרע.
כי אתא רב דימי אמר רבי כיוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה
כאשר רב דימי הגיע מארץ ישראל ציטט גם את דברי רבי יוחנן ואמר בשמו כי הכנסת עטרה נחשבת העראה, ולא גמר ביאה.
אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי!
מיד שאלו אותו על דברי רבה בשם רבי יוחנן שראינו לעיל, כי הכנסת עטרה נחשבת כגמר ביאה. לפי זה יש לומר כי העראה נחשב שלב לפני הכנסת עטרה.
אמר להו: או איהו שקראי, או אנא שקרי.
רב דימי מבין ומסכים שיש סתירה בין דבריו לדברי רבה בר בר חנה בדעתו של רבי יוחנן ומגיב על כך במשפט ''חריף'': או שהוא (רבה) ''שיקר'' או שאני (רב דימי) ''שקרתי''.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה.
כשהגיע רבין מארץ ישראל (כנראה שהייתה תעבורה לא קטנה בין ארץ ישראל לבבל) ציטט גם את דעת רבי יוחנן ואמר כמו רב דימי שהעראה זו הכנסת עטרה.
אדרבה בר בר חנה ודאי פליג, אדשמואל מי לימא פליג?
מציינת הגמרא כי רבין בוודאי חולק על רבה בר בר חנה, כפי שרב דימי הבין קודם לכן, אבל שואלת הגמרא האם רבין ורב דימי חולקים על שמואל שאמר לעיל כי נשיקה גם מהווה העראה?
לא, מנשיקה ועד הכנסת עטרה - העראה קרי לה.
עונה הגמרא, כי אין הכרח לומר כי שמואל חולק על שניהם (בדעת רבי יוחנן), וניתן לומר כי שלב העראה הוא מתמשך ומתחיל מהנשיקה ומסתיים בהכנסת עטרה.
בהמשך מביאה הגמרא ציטוט נוסף מדברי רבי יוחנן המחלק בין נשיקה להכנסת עטרה. שהנשיקה אינה מהווה אפילו העראה, והכנסת עטרה נחשבת העראה כדברי רב דימי ורבין בשמו של רבי יוחנן.
נסכם את הדעות השונות: הכנסת הגיד בוודאי נחשב כגמר ביאה. הכנסת עטרה הינה מחלוקת האם נחשבת כגמר ביאה (רבה בשם רבי יוחנן) או כהעראה (רב דימי בשם רבי יוחנן). לגבי נשיקה יש סוברים שהיא מהווה תחילת העראה, ויש אומרים שאינה כלום, ואף לא מוגדרת כהעראה.
 

מהו המסר

הגדרת רצף של שלבים כהגדרת שלב אחד, כפי שהגמרא הגדירה כהעראה משלב נשיקה ועד הכנסת עטרה מעוררת אותנו לשימת לב מיוחדת שניתן להגדיר דברים ברצף. שלב בכל עניין יכול להיות נקודת זמן אחת, אך יכול להיות גם רצף של אירועים או נקודות.
הדבר נכון שבעתיים בנושאים חינוכיים. שלבים בחינוך יכולים להתמשך ולקרות במשך תקופה ארוכה. יש עליות, וישנן גם ירידות והכול ''באותו שלב'' חינוכי. אין צורך להיכנס להיסטריה ולפחדים גדולים אם מבחינים בירידות כאלו ואחרות, על אף שכדאי אולי להתייחס אליהן, אך הן לא בהכרח מהוות ''סכנה'' להמשך הדרך.
דוגמא קטנה: ילד המגדל שיער בשלב גיל ההתבגרות. אין לראות זאת כירידה גדולה המהווה סכנה להמשך התפתחותו הערכית והרגשית של הילד, אלא כשלב ''מרידה קטן'' במוסכמות החברה, שברוב המקרים, תסתיים כעבור זמן מה, והילד ימשיך בהתבגרותו ובעיצוב דרכו בחיים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]