גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שיג מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף מח ע"ב

"אימתי נתגיירה רות - כשנשאהּ מחלון או כשחזרה עם נעמי לארץ ישראל? (א)

תניא בברייתא (מח:): "אחרים אומרים, [מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן], מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה", ובגמרא: "אמר ר' אבהו ואיתימא ר' חנינא, מאי קראה (רות ב, יב) 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו'" ("באת - שמיהרת ולא איחרת". רש"י).

והקשה המהרי"ט בספרו 'צפנת פענח' (במדבר, במדרש רבתי רות): "דהא ודאי איחרה לבא כל זמן שהיתה נשואה למחלון, שהרי עכשיו היתה באה להתגייר, שחמותה היתה דוחה אותה, דכתיב (רות א, יב) 'שובנה בנותי לכנה'" וכו', ומוכיח שרות נתגיירה עתה בהגיען לארץ ישראל מהא דמצינו במכילתין (מז.): "ת"ר, גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' ומודיעין אותו ענשן של מצות" וכו'... וילפינן זאת מרות, כדאיתא (שם ע"ב): "אמר רבי אלעזר, מאי קראה, דכתיב (רות א, יח) 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה', אמרה לה, אסיר לן תחום שבת, 'באשר תלכי אלך' (שם, טז), אסיר לן יחוד, 'באשר תליני אלין' (שם), מפקדינן שש מאות וי"ג מצוות, 'עמך עמי', אסיר לן עבודת כוכבים, 'ואלקיך אלקי'... מיד 'ותרא כי מתאמצת היא ותחדל לדבר אליה'", ומכאן שרק עתה נתגיירה, ועל כן הודיעה לה כל אלה בכדי לדחותה, ובכן קשה שגם רות איחרה לבא עד הנה.

וכתב לתרץ: "שבתחילה נתגיירו בשעת נישואין, אלא שלא סמכה דעתה של רות על זה, שמא על דעת הנישואין נתגיירה, כמו שמצינו בשלמה ושמשון, כדכתב הרמב"ם... והרי ערפה הלכה לה אלא שרות דבקה בה, לכך אמר לה בועז, ידעתי כי מתחילתך בואך, דהיינו שידעה טיבן של ישראל באת לחסות לשם שמים, ולא לשם דבר אחר", והיינו, שאכן רות נתגיירה כבר מזמן כשנישאה למחלון, ולכן שפיר העיד עליה בועז ואמר "אשר באת לחסות תחת כנפיו", כי אכן מיהרה ולא איחרה לבא, ונעמי לא סמכה על גירות זו, כי שמא על דעת הנישואין נתגיירה, וכשרות דבקה בה, חשבה נעמי שעתה היא רוצה להתגייר, ולכן ניסתה לדבר אליה שתפרוש – כמו כל גר שבא להתגייר, ולאמתו של דבר, גירותה בשעת נישואיה היתה לשם שמים, וכמו שהעיד עליה בועז, כאמור.

ואמנם מחלוקת קדומה יש בזה, דהנה ה'אבן עזרא' על הפסוק (רות א, ב): "ושם שני בניו מחלון וכליון'", כתב: "ולא יתכן שיקחה מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו, והעד 'אל עמה ואל אלוהיה' (שם, טו)", והיינו, כי רות וערפה נתגיירו עוד בשדי מואב, כי לא יתכן שלקחו נשים אלו טרם שנתגיירו, ועדות לכך הוא ממה שאמרה נעמי לרות כאשר דבקה בה: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה שובו אחרי יבמתך", והלשון 'שבה' משמעותה שחוזרת ערפה אחרי אלוהיה כמקדם, ואמנם טרם חזרתה לא היה נחשב אלוהיה, ומכאן שנתגיירו מכבר, ובתקופה זו לא היה נחשב 'אלוהיה' ורק עתה שבה אליו, וכן כתב שם ה'אבן עזרא': "אל עמה ואל אלוהיה, לעד שהתגיירו" (וכ"כ הרלב"ג שם), ומאידך בפירוש רש"י מפורש שעדיין לא התגיירו רות וערפה, כי על מה שאמרה להן נעמי כשניסתה לדחותן מעליה (שם, יב): "שובנה בנותי לֵכְןָ כי זקנתי מהיות לאיש" וגו', כתב רש"י: "כי זקנתי מהיות לאיש - שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו... לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן, שנכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר....".

הגאון רבי שלמה אלקבץ זצ"ל בספרו 'שרש ישי' על רות בפסוק (שם, ד): "וישאו להם נשים מואביות" וגו', ציין בזה לדברי המדרש (רו"ר ב, ט): "'וישאו להם נשים מואביות', תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם..." (עי' 'יפה ענף' שם), וכן ציין לדברי המדרש 'לקח טוב' (שם א, ד): "'מואביות', מלמד שבדתם הניחום לא גיירום ולא הטבילום, אלו היה אביהם קיים לא היה מניחן לישא אותן אלא לאחר שמת אביהם השיאום", וכן ציין לדברי התרגום (שם א, ד): "ועברו על גזירת מימרא דה' ונסיבו להון נשין נוכראין מן בנת מואב", ועל כן כתב: "ומעתה אין לשמוע לדברי הראב"ע ומי שדרך דרכו, כי דברי רבותינו הקדושים אמת".

ואמנם בדברי הזוהר הק' מצינו סתירה בנידון זה, כי הנה בפרשת בלק (קצ.) איתא בזה"ל: "... כיון דאתא תמן אלימלך נסבה לבריה. ואי תימא דגיירה אלימלך תמן, לא, אלא כל אורחי ביתא, ומיכלא ומשתיא אוליפת (-לא נתגיירה אז אלא רק שלמדה אז כל הלכות בית יהודי), אימתי אתגיירת, לבתר כד אזלת בנעמי, כדין אמרת 'עמך עמי ואלקיך אלקי'", ואילו בזוהר חדש (צו:) איתא: "שאל רבי פדת, לבריה של רבי יוסי איש סוכו: רות, כיון שנתגיירה, מפני מה לא קראוה בשם אחר. אמר ליה, כך שמעתי, דשם אחר היה לה, וכשנשאת למחלון, קראו שמה 'רות', ומשם עלתה בשם זה. דהא כשנשאת למחלון נתגיירה, ולא לאחר זמן. אמר לו, והכתיב אח"כ 'באשר תליני אלין ואלקיך אלקי' וכו', הרבה התראות עשתה נעמי, כדתנינן, וכולן קיבלה עליה. ואם נתגיירה קודם, למה לה השתא כולי האי. אמר לו, ח"ו שנשאהּ מחלון, והיא גוֹיָה, אלא כשנשאהּ נתגיירה, ובחזקת אימת בעלהּ עמדה היא וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן, ערפה חזרה לסורחנה, ורות עמדה בטעמה, דכתיב, 'הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלקיה', 'ורות דבקה בה' - כמו שהיתה בתחילה. כיון שמת בעלה, ברצונה דבקה בתורה". [וע"ע בענין זה: 'שורש ישי' שם בשם הרב רבי שמרייא האיקריטי; 'אגרת שמואל' על רות (א, ד); 'משיב נפש' להב"ח על רות (שם); 'שמחת הרגל' להחיד"א על רות (שם); 'חומת אנך' על רות (א, טו); 'ניצוצי זוהר' על זוהר חדש במילואים שם].

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שטו מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף מח ע"ב

"אימתי נתגיירה רות - כשנשאהּ מחלון או כשחזרה עם נעמי לארץ ישראל? (ב)

במאמר הקודם הבאנו מחלוקת קדומה אודות הגירות של רות המואביה - אימתי היתה, האם כשנשאהּ מחלון או כשהגיעה עם נעמי בחזרתה לארץ ישראל. והנה במס' בבא בתרא (צא.) איתא: "וכן היה רשב"י אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ". ובהמשך (שם ע"ב): "אמר רב חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה, ח"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו (ועל כרחך שלא מצאו סובין היו מותרין לצאת לחו"ל מחמת הרעב), ואלא מפני מה נענשו, שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו" וכו'.

עוד שם: "כתיב (רות א, ב) 'מחלון וכליון', וכתיב (דה"א ד, כב) 'יואש ושרף', רב ושמואל, חד אמר, 'מחלון וכליון' שמן, ולמה נקרא שמן 'יואש ושרף' וכו'... וחד אמר 'יואש ושרף' שמן, ולמה נקרא שמן 'מחלון וכליון', 'מחלון' - שעשו גופן חולין, ו'כליון' - שנתחייבו כליה למקום". וכתב הרשב"ם: "חולין – חו"ל ארץ טמאה היא", וכן כתב רבינו גרשום: "שנעשו עצמן כחולין, שיצאו מארץ קדושה". ולכאורה ייפלא איך יתכן שלא מצאו בהם שום עון אחר, כשרבץ עליהם עון חמור של נשים נכריות, אלא על כרחך - כך הוכיח המהרי"ט בספרו 'צפנת פענח' - שרות נתגיירה כשנשאה מחלון, והוכיח סופה - כשהלכה עם נעמי לבית לחם יהודה - על תחילתה שנתגיירה לשם שמים, ולכן לא היה עליו עון נישואין עם נכרית.

כיוצא בזה יש לתמוה על לשון הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט): "אסור לצאת מאר"י לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה וכו'... ואע"פ שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". הרי שנתחייבו כליה רק על מה שעברו על מדת החסידות, ולא היה עליהם שום איסור תורה, ועל כרחך שכבר נתגיירו מיד כשנישאום מחלון וכליון, וכדעת ה'אבן עזרא' (רות א, ב).

אמנם, בדברי המהרש"א (חי' אגדות שם) מבואר שאכן כוונת הגמרא: "מחלון – שעשו גופן חולין", היינו, שנשאו נשים נכריות, וז"ל: "'מחלון שעשו גופן חולין', ופירש רשב"ם: 'חו"ל ארץ טמאה היא', עכ"ל, אבל אם כן יהיה אביהם גם כן בכלל (-שהרי גם אביהם אבימלך יצא לחו"ל, בעוד שלא נזכר הדבר כי אם על בניו מחלון וכליון), ויותר נראה לפרש 'שעשו גופן חולין' - במה שנשאו להם נשים מואביות נכריות אחרי מות אביהם (כמו שמפורש ברות א, ד - שנישואיהן היו אחרי מות אלימלך, ושפיר לא היה אלימלך בכלל עון זה כלל), שעדיין אף רות לא נתגיירה עד שהלכה לאר"י עם נעמי... גם על זה אמר 'שנתחייבו כלייה', כמו שנאמר (דברים ז, ג-ד): 'ולא תתחתן בם וגו' ... וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר' וק"ל". הרי שעון זה של נישואי נשים נכריות גרם להם כליה, על דרך הכתוב בעון זה: "והשמידך מהר", ולפי דברי המהרש"א יעלו דברי הגמרא במס' ב"ב כשיטת רש"י (רות א, יב) שלא נתגיירה רות כי אם כשהגיעה לאר"י עם נעמי.

בנדון האמור ישנה שיטה ממוצעת, וכפי שכתב הב"ח זי"ע בספרו 'משיב נפש' (רות א, ד), ותחילה נעתיק את לשון הרמב"ם (בהל' איסו"ב פי"ג הל' יד-טז): "אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה... בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה... כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן... לפיכך לא קבלו בי"ד גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו... ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי"ד הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בי"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין...". בהלכה שלאחריה (הי"ז) כתב הרמב"ם: "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן".

ועתה יובא לשון הב"ח: "כי ודאי ח"ו שמחלון שהיה צדיק ישא אשה בגיותה, אלא, כשנשאה נתגייר, אכן לא היה מחלון צדיק יותר משמשון שופט ישראל או שלמה המלך ידיד ה' שנשאו נשים נכריות... והדבר היה ידוע שלא חזרו אילו נשים אלא בשביל דבר ולא על פי בי"ד גיירום, מעלה עליהם הכתב כאלו הן גויות ובאיסורן עומדים, וכמו שכתב הרמב"ם... ובדרך זה נאמר שהיו נשואי ערפה ורות, כי הם עצמם גיירו אותם כדי להנשא להם, והדבר היה ידוע שלא התגיירו אלא בשביל דבר... ". והמורם מזה, כי אכן רות וערפה נתגיירו כשנישאום מחלון וכליון, וגירותם היתה פגומה ובדיעבד, ולאחר מכן ערפה חזרה בה מגירותה, ואילו רות במה שקיבלה על עצמו עול המצוות כראוי, אחרי שהלכה עם נעמי וגם ניסתה נעמי לדחותה ולא שמעה לדבריה, נהפכה מאז לגר צדק גמור לכתחילה, והרי זה כפשרה בין השיטות בדברי חז"ל, כי תחילה נתגיירו גירות פגומה, ולבסוף נתגיירה רות לכתחילה, ושתי השיטות עולות בקנה אחת.