מקור שמחת האשה
יבמות סג ע"ב
"מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אמר ליה: כגון מאן? – כגון אמך.
והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: (משלי ה, יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, ואמר ליה: כגון מאן? – כגון אמך!
מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה".
כאשר רב יצחק למד מקרא אצל אביו רב יהודה, הוא לימדו את הפסוק בְּקֹהֶלֶת: (ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. הבן ביקש דוגמה, כיצד אשה יכולה להיות מרה יותר ממות! ענהו אביו: רצונך בדוגמה? בבקשה, כגון אימך!
מקשה הגמרא, היתכן? וכי אשתו של רב יהודה היתה מצערת אותו כל כך עד שהעדיף את המות? אדרבה! הרי כאשר רב יצחק למד משנה אצל אביו רב יהודה, הוא לימדו את הברייתא: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר במשלי: (ה, יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. ושוב ביקש הבן דוגמה – כיצד אשת נעוריו של אדם משמחת אותו כל כך. ושוב ענהו אביו: רצונך בדוגמה? בבקשה, כגון אימך!
עונה הגמרא, אמנם אשתו של רב יהודה היתה תקיפה מאוד, וכאשר היא היתה מצערת אותו הדבר היה לו קשה ביותר. אבל מאידך גיסא היא גם היתה מתרצה בקלות, וכאשר היו אומרים לה מילה טובה, כעסהּ היה עובר וחולף, והיא היתה שבה להיות אשה נוחה בעלת מידות טובות.
וצריך להבין את הדברים התמוהים לכאורה שבמאמר.
מה רוצה הגמרא ללמד אותנו בסיפור?
וכי ראוי לספר לַבֵּן דברים קשים על אימו?
ומנין למדה הגמרא את צדדי החילוק שבתירוץ, אימתי מר ואימתי שמחה?
אלא נתבונן, מניין למדה הברייתא שמוצא אדם קורת רוח מאשתו? מהפסוק: יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. כלומר, אימתי תשמח מאשת נעורך? כאשר המקור שנמצא אצלך ברוך! כי אתה הוא מקור הברכה והשמחה לאשתך, ורק אז היא משמחת גם אותך, כדברי הפסוק במשלי (כז, יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם!
ולמה? היות שעליך מוטלת המצוה: (דברים כד, ה) וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.
אתה הוא שהצטוית: וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, ביתך זו אשתך.
וכן בחג, כשם שחייב אתה לשמח את עצמך – (דברים טז, יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, כך חייב אתה לשמח את אשתך, כדברי אביי – "אשה בעלה משמחה" (ראש השנה דף ו ע"ב; קידושין דף לד ע"ב).
בעת נישואיך קיבלת את אשתך, היא מסרה לך את ליבה. מעתה אך בך תלויה אחריות שמחתהּ. ואם לא תמלא את חובתך כראוי, עלול עתה לבוא לכלל צער מר ממות, כי אין מרור כמרירות אשה ממורמרת.
אך כאשר מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, עיניך בה מתחילת שנה ועד אחרית שנה, מאמירת מילה טובה ועד למילוי כל צרכיה, כי אז תמצא קורת רוח, ושמוח תשמח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
