שבירת כלים / רפי זברגר

יבמות סב ע''א 
 

הקדמה 

נלמד את המשנה האחרונה בדף הקודם:
לא יבטל אדם מפריה ורביה - אלא אם כן יש לו בנים.
פוסקת המשנה כי אסור לאדם לבטל מקיום מצוות פריה ורביה אם אין לו "בנים". נלמד מיד מחלוקת בהגדרת ''בנים'':
בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה', ב'): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.
בית שמאי פוסקים כי מדובר בשני בנים, ובית הלל סוברים כי נדרש זכר ונקבה, כפי שנלמד מבריאת אדם וחוה. 
 

הנושא

המשנה הביאה את המקור לדין של בית הלל, הגמרא הביאה גם מקור לדברי בית שמאי, ודנה ביחס בין המקורות:
בית שמאי אומרים: שני זכרים. מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב (דברי הימים א' כ''ג, ט''ו): בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר:
בית שמאי לומדים ממשה, כי קיום מצוות פריה ורביה הוא בשני בנים.
ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם.
הגמרא חוזרת על המקור שלמדנו במשנה ביחס ל בית הלל, כדי להמשיך בדיון מדוע כל אחד לא סובר כדעת השני.
ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר.
בית שמאי לא לומדים מברייתו של עולם (אדם וחוה) כמו בית הלל, בגלל ששם בעצם נבראה האשה הראשונה, ובלעדיה לא היה המשכיות לעולם, ולכן ברור שהקדוש ברוך הוא ''היה צריך'' להוליד את חוה (מצב המוגדר ''אי אפשר''). טוענים בית שמאי כי אין ללמוד הלכה כללית לכל ישראל בהגדרת מצוות פרו ורבו, במצב שניתן למצוא בנות מאנשים אחרים (''אפשר''), ממצב של ''אי אפשר''.
ובית הלל נמי לילפו ממשה! אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד;
בית הלל לא לומדים ממשה, כפי שלמדו בית שמאי, כיוון שמשה ''החליט'' בעצמו על פרישה מן האשה, ולכן אין ללמוד ממנו גדר מצוות פרו ורבו על כלל ישראל. מוכיחה הגמרא את תשובתה מהברייתא הבאה:
דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד.
ישנם שלושה מצבים בהם משה החליט החלטה על דעת עצמו, שקבלה בסופו של דבר אישור בדיעבד מהקדוש ברוך הוא. הוא פירש מצפורה אשתו. כמו כן, משה החליט בעצמו לשבור את הלוחות בירידתו מהר סיני, בראותו את עם ישראל חוטא בחטא העגל. הדבר השלישי: משה הוסיף עוד יום פרישה מן האשה לפני מתן תורה.
הגמרא בהמשך מסבירה את המניעים להחלטותיו של משה לעשות מדעתו, ומוכיחה שאמנם הקדוש ברוך הוא הסכים לכל שלושת ההחלטות הנ''ל. במסגרת מאמר זה נעמוד על החלטתו השניה לשבור את הלוחות.
שיבר את הלוחות - מאי דרש? אמר: ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצות, אמרה תורה (שמות י''ב, י''ג): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: , התורה כולה וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה.
משה דרש קל וחומר מעצמו באופן הבא: אם מצווה פסח, שהיא אחת מתרי''ג מצוות התורה, נאסרה לביצוע על ידי מומר (''בן נכר'' מוגדר גם גוי, וגם ישראל מומר), בוודאי אין למסור את כל התורה כולה (לוחות הברית) לעם ישראל, כאשר הם מומרים לעבודה זרה. לכן, ''אין טעם'' לתת את התורה לעם ישראל, ומכוח סברה זו הפיל את הלוחות ושברם.
והסכימה דעתו לדעת המקום, דכתיב (שמות ל''א, א'): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, ואמר ריש לקיש, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת.
המילים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ לכאורה מיותרות בפסוק, ומהם לומדים חכמים כי הקדוש ברוך הוא נתן אישור לשבירה זו. המילה אֲשֶׁר במובן של יישר (כוח) ששברת.
אומר התוספות על הקל וחומר של משה:
אין זה קל וחומר גמור דשאני פסח משום דקדשים אבל כל התורה כולה אדרבה יש לו ללמדם ולהחזירם בתשובה.
תוספות טוען שניתן לפרוך את הקל וחומר שעשה משה מכוח שתי טענות:
1. קרבן פסח הינו דין ספציפי לקודשים, האוסר על המומר להביאו.
2. בזמן חטא חמור של עבודה זרה דווקא ''יש עניין'' לתת לעם ישראל את לוחות הברית הכוללות בתוכן את כל התורה כולה, על מנת להשיב בתשובה את העם מכוח התורה.
נראה לעניות דעתי להשיב על ההערה השנייה של התוספות ("אין זה קל וחומר גמור") ולומר כי ישנם מצבים בהם לא שייך לעבוד בכלים הסטנדרטים אלא יש לעשות מעשה משמעותי. המציאות בהם חלק מן העם עובד עבודה זרה, וכל העם רואים ושותקים הינו מצב קשה הדורש ''תגובה קשה''. במצב כזה כנראה לא תעזור ''פעולה רגילה'' של לימוד וחזרה בתשובה סטנדרטית. יש ''לשבור את הכלים'' ולהראות כי ''הגיעו מים עד נפש''. לאור תיאור זה, חש משה כי אין מה להוריד לעם ישראל את התורה, ואין כנראה סיכוי לחזרה בתשובה רגילה, וזאת הסיבה שהחליט לשבור את לוחות הברית, ובכך להראות לעם כמה חמורה העבירה שלהם. פעולה זו תגרום לזעזוע קשה, שאולי היא תביא לחרטה על המעשים ובעקבותיה תבוא תשובה שלימה.

מהו המסר

יש מצבים קשים בהם יש לנקוט בכלים לא סטנדרטים. שכנוע רגיל, או דברי מוסר וחינוך לא יעזרו. אוזן אדם אינה קולטת במצבים אלו, ולא יעזרו דיבורים והסברים, רבים ככל שיהיו. מצבים אלו ''דורשים שבירת כלים''. דורשים לעשות פעולה שתגרום לזעזוע אשר תיכנס לנבכי ליבות האנשים, ובעקבות כך מקווים שיבוא השינוי לטובה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולע''נ חיים אברם יצחק רום שהיום (תשפ''ב) מובא למנוחת עולמים.

תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]