תסריט למחזה מאת הרב קוק
הרב דב קדרון
יבמות סד ע"א
נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא ירצה, כופין אותו עד שיוציא.
אחד הסופרים העבריים, של ה"ספרות היפה", שלוחמת לפעמים בתורה ובדעות האמיתיות של האמונה הטהורה, כתב סיפור שבו הוא מתאר טרגדיה משפחתית של בני זוג שאולצו להיפרד בגלל ההלכה הזו.
מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) הגיב על כך שמלבד שאין לשנות את משפטי התורה לתועלת הפרט, כי המבט הכללי והטובה של כלל העם הם המנחים את גישת התורה, ולכן עלילות מסוג זה אינן נובעות ממבט בוגר אלא רק תופשות את ליבם של קצרי הראות, ניתן להפוך את העלילה לכיוון אחר ולראות את התועלת העצומה שיש בהלכה זו גם לפרט, כי ידוע שפעמים רבות לזוג מסוים אין אפשרות להוליד ילדים וכשכל אחד מוצא לו בן זוג אחר, הוא מוליד. ובואו נשווה: זוג אחד הגביר את הרגש הטבעי על הצדק הנצחי, ונשארו ערירים עד יומם האחרון. כמה אומללים הם הזקנים החלושים לעת זקנתם בבדידותם. ולעומת זה, הזוג שהתנהג כהלכה, לכל אחד מהם נולדו ילדים ונכדים, וממשפחותיהם יצאו חכמים וסופרים נדיבים ורוזנים. ומה נהדר הוא המחזה, כשהנכדים של אותו הזוג מתחתנים יחד, ובחתונה נפגשים הזקן עם הזקנה, שאמנם לא ירבו בדברים, אבל נפשם תגל עליהם על הפירוד שהיה טוב לשניהם. והזוג האומלל, הזקנים הגלמודים, יושבים ג"כ בתוך ההמון החוגג, ועיניהם כלות לראות את המשפחות הענפות הללו, ואת הקשר החדש בין הנפשות שנפרדו באהבה ותום דרך; האם לא חזיון כזה יביע לנו שאמנם "שכר מצוה מצוה"?
