בין קדושה עצמית לחיצונית
הרב דב קדרון
יבמות סח ע"ב
בגמרא נאמר שעל פי הסברה יכול להיות מצב שבו אישה שהיא כהנת, שיש לה קדושה עצמית וגופה קדוש תיפסל מאכילת תרומה ואילו לויה וישראלית שאוכלות תרומה בגלל שיש להן בן כהן לא ייפסלו, כי מי שגופה היה קדוש והתחלל זוהי סיבה לפוסלה, אבל מי שגופה לא היה קדוש וממילא אין אצלה דבר שיכול להתחלל – האפשרות לפסול אותה מצומצמת יותר.
על פי זה מסביר המשך חכמה (שמות טו,טז) את ההבדל בין הקדושה הראשונה שהתקדשה ארץ ישראל בזמן יהושע בן נון, קדושה שהתבטלה עם חורבן בית ראשון, לבין הקדושה השניה בימי עזרא הסופר שנשארה עד היום הזה.
הקדושה הראשונה הייתה באמצעות הארון, ובניין בית המקדש הראשון היה בגילוי שכינה, ומכיוון שהייתה זו קדושה עצמית – כאשר חטאו ישראל פקעה הקדושה ובטלה עם חורבן בית המקדש.
אבל בזמן בית המקדש השני לא היה ארון ולא שרתה בו השכינה, ולכן הקדושה השנייה לא הייתה קדושה עצמית ומשום כך לא פקעה גם לאחר חורבן הבית השני, ויש לכך רמז בשירת הים (שמות טו, טז): "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'" – זו הקדושה הראשונה, "עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" – זו הקדושה השנייה, בקדושה הראשונה נזכר שם ה', כי היא הייתה קדושה עצמית, אבל בקדושה השנייה לא נזכר שם ה', אולם לעתיד לבוא נאמר (פסוק יז): "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'", והכוונה היא לבית המקדש השלישי, שבו תשרה השכינה, ולכן נזכר בו שם ה', ועליו נאמר: "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".
